ז' באדר ב' תשפ"ב, 10 במרץ 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.
(תהילים צ יז)
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי. (תהלים יט טו)
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. (תהילים קיט יח)
כִּי יְהוָה יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה. (משלי ב' ו')
מתחילים ספר חדש, פרשה חדשה ומי זוכר איך נגמר ספר שמות?
כִּי עֲנַן יְהוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:
לפני זה קצת וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: {לה} וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:
אנחנו רואים שמשה שהוא עצמו הקים את המשכן, הוא לא יכול להיכנס אליו. וזאת משום שעכשיו בעצם ההשגחה תתגלה עכשיו באופן אחר. וגם משה צריך לחכות.
אם אנחנו אומרים שספר בראשית הוא ספירת כתר, הכל נאצל מלמעלה, ספר שמות, זה ספירת חכמה, משה בעיקר היה קשור לספר שמות, בספר בראשית הוא לא היה, אלא אם כן אנחנו אומרים שהוא גלגול של נוח, אז הוא היה בצורת נוח, בספר ויקרא, מתחילה צורת התגלות אחרת, שהיא צורת ההתגלות של ספירת בינה.
אז כשמשה ניגש אל הענן, הוא ניגש להסתרה בעצם. ואומרים בזוהר, איך זה שהוא היה צריך לחכות , למה הוא לא ניגש? איך זה שהוא לא יכל להכנס? הרי נאמר שהוא עלה 40 יום ו- 40 לילה, שכן בתוך הענן על הר סיני. אז מה קרה פתאום שהוא לא יכול להכנס?
אז אומר הזוהר, מדובר כאן על שני עננים. ענן שעולה כלפי מעלה, וענן שיורד אליו. זה שתי צורות שונות של השכינה. השכינה עילאה ושכינה תתא. זאת אומרת אותו הענן שעכשיו מגיע ויושב על המשכן, את זה הוא לא מכיר. זה צורת הסתרה שלא היתה קודם.
כל ספר תורה, מ- 5 חומשי תורה, מתחיל בצורת התגלות חדשה. אז ההתגלות של בינה, למשה אין את השפה שלה. הוא צריך להיקרא על ידה אלא אם כן היא קוראת לו, הוא לא יכול להיכנס.
והצורה החדשה נקראת הסתכלות עין בעין, של חכמה עליונה עם חכמה תחתונה. זאת אומרת, עכשיו יש פה קריאה לכל העולם, לא רק לישראל, ולא רק לאנשים ספורים כמו בספר בראשית, ליחידים. אלא יש כאן קריאה לכל העולם להיכנס למשכן, להתקרב, ולכן נדרשת שפה אחרת. שפה אחרת ויחס אחר.
וספר ויקרא נקרא כולו תורת הכהנים. ספר שמות היה תורת הגולה והגאולה. וספר בראשית נקרא תורת התגלות. וספר שמות התגלה כוח שנקרא משה, הכוח הזה שמחבר בין עליונים ותחתונים. כוח משה נמצא בכל אחד ואחד מאיתנו, אז הכוח הזה קיים בכל אחד ואחד מאיתנו, היכולת להיות משכן להוויה. להיות כלי להוויה. משכן מתוקן להוויה.
היה לנו שיח באחת הקבוצות על זה, שדיברנו על כשאני מכינה משכן, אנחנו מכינים משכן, אם זה באופן אישי, כל אחד ואחד מאיתנו, מכין את עצמו כמשכן, או באופן קבוצתי, אנחנו עלולים לנחס לעצמנו את הרוחניות. זאת אומרת, לחשוב שעכשיו משהכנתי את המשכן, יש לי בעלות על הרוח. איך זה יכול לבוא לידי ביטוי?
משתתף: בדלנות. ריחוק.
אורנה: ריחוק, אני יותר נחשב מאחרים? נכון.
משתתפת: להתבלבל ולחשוב שזה אני ועוצם ידי.
אורנה: כן, שהכנתי משכן לעצמיותי.
משתתף: אפילו בחוסר לקיחת אחריות במידה רבה. מהסרט אגדת חורבן, אז שם שרואים את חורבן בית שני, אתה מבין כמה אנשי הדת היו מרוכזים בעבודת הקודש שלהם והם שכחו להסתכל על העם שנמצא סביבם וכמה הוא צריך אותם בצורה שהיא הרבה יותר בגובה העיניים.
אורנה: יפה. אז יש לנו כל מיני צורות אפשריות של החטאה, החטאת המטרה כשאנחנו בונים משכן.
כמו שאני יכולה ללמוד משהו, איזה חומר שהוא נעלה, בגלל העולמות ולחשוב עכשיו שזה שלי. ללכת ולהרצות עליו כאילו זה עכשיו רכושי, ואז אני יכולה להיות בטוחה שבאותו רגע ההשראה תעלם.
אז ההמתנה של משה לקריאה, גם מראה את מידת הענווה שלו.
משתתפת: יש הקשר ממש לא ישיר ממגילת אסתר:, יש שם את התמונה הדרמטית שהיא ממתינה שהמלך יקרא לה. למרות שהיא היתה בארמון והיא הוכשרה למלכה. יש את המתח הזה שהיא תקרא אליו.
אורנה: נכון, ממש יפה. היא מפחדת לגשת את המלך מבלי להקרא.
אז משה נקרא לבורא בא' קטנה:
{א} וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:
אז אמרתי שהוא קרא אליו בא' קטנה. מה זאת אומרת קרא אליו בא' קטנה?
משתתף: האות א' עצמה קטנה.
אורנה: נכון. יש אותיות רגילות, יש אותיות גדולות ויש אותיות קטנות.
אז מה זה הא' הקטנה הזאת?
משתתף: לא בטוח אם הבנתי לגמרי את ההתחלה, אני חושב שזה קשור לזה שזה יורד לקרקע, זה מתחיל, כמו שהגדרת את הספר, כמשהו שכולם מוזמנים למשכן, זה אומר שזה כבר לא מגיע מגבוה מלמעלה, זה מגיע מלמטה.
אורנה: יפה, פרשנות אפשרית.
משתתפת: אולי זה קשור לקטנות.
אורנה: כן, אולי זה גם קשור למידת הענווה.
אותיות קטנות מסמל את מלכות. אותיות גדולות זה בינה. אז זה גם קשור למידת הענווה. ויקרא אליו, למרות שמשה הוא היה אהוב על הוויה, בכל זאת הוא המתין. אנחנו יכולים לדבר על הפרשה, על הפרשה מדברים בכל מיני רובדים.
מקודם נתתי את הרובד הכי עמוק, שכל התגלות חדשה היא בעצם לא מוכרת וצריך להמתין. עכשו אני נותנת רובד יותר נפשי, ברובד הזה שמשה למרות הקירבה שלו להוויה, יש לו מידת צניעות. אומרים שמשה לא רצה שהוויה יקרא לו עם הא'. אלא שיקרא לו, וייקר. אבל וייקר זה האופן שהוויה קורא לבלעם, לנביא של כוחות הנגד. והא' הזאת, היא מצביעה גם על החיבה, וגם א' בגופו של עולם. זאת אומרת שהוא קורא לו באופן אינטימי.
תארו לעצמכם את משה עומד שם, מול המשכן שהוא עצמו הכין ומחכה לקריאה האינטימית, ואומרים גם שויקרא זה הרבה יותר רך מאשר וידבר, ויצעק, ויאמר. זה קריאה יותר אינטימית, והוא רוצה שאני אוקיר אותו.
אז ספר ויקרא היה יכול להתחיל במילה אוקיר. זה אותן אותיות ובכל זאת קודם יש פניה של הבורא, ויקרא אל משה, כדי שתהיה לי הכרה, הכרה זה שאני אהיה דומה לו. זה הויקרא שמתחיל בא' קטנה.
וגם, כמו שאמרנו, החשיבות של להבין שהמשכן הזה הוא להגדלת המעמד שלי, הוא לא להגדלת האגו שלי, אלא, במשכן הזה אני מקריב בדיוק את כל מה שאני צריך להסיר מעלי שגרם לי להגדלת האגו. וזה בעצם ענין כל הקורבנות.
כששאלתי אתכם אם קראתם, חשבתי שאולי אנשים יגידו שזו פרשה מזעזעת בסך הכל.
משתתף: בויקרא, אני יודע שאנחנו, חשוב מאוד העברית והאותיות, היה לי קל להסתכל על המילה ויקרא באנגלית של calling, התעוררות פנימית, כאילו הוא שמע קריאה פנימית. אז בויקרא התעורר סוג של קריאה פנימית שונה אל משה. היתה שם פניה אחרת אל משה. ומה שהיה לי יפה בפרשה, זה שסוגי הקורבנות, כאילו מן העשיר אל הדל והאביון ביותר, גם אם אין לך גרגר, יש לך פירורים של פירורים, תעשה מה שתעשה, בסופו של דבר התוצאה זה ריח ניחוח לה'. בסופו של דבר הקבלה היא קבלה זהה, ולא משנה מאיזה מעמד אתה. כולכם מקובלים, כולכם מוזמנים לבוא בלי שום הבדל. זה היה מאוד מאוד, עבורי זה היה חברתי, מאוד מאוד יפה, משהו מרגיע, הרוחביות של כולכם מוזמנים. זה מה שעולה לי.
אורנה: זה יפה מה שאתה אומר כי ספר ויקרא הוא ספר הזמנים והמועדים. זמינים לקודש. בספר ויקרא ניתנים כל הזמנים של ההתקרבות. אז זה מתחבר למה שאתה אומר, זה יפה מאוד. גם מה שאתה אומר על ויקרא, זה בהחלט נשמע מתאים, קשור.
משתתפת: יש פה גם נושא, ויקרא אפשר לראות את זה כמו הקריאה בתהילים, קָרוֹב יְהוָה לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת. (תהלים קמה יח) זאת אומרת שמשה או אחרים קוראים לקשר מלמעלה למטה ומלמטה למעלה.
אורנה: יפה, אז יש לנו את ו' החיבור
משתתפת: כן.
אורנה: ו' החיבור זה תמיד זעיר אנפין שהוא המתאם בין העליונים לתחתונים, וכל אשר יקראו באמת.
משתתפת: יש גם את הנושא היקר, אפרופו הוקרה, שהוא יקר לו והוא יקר לנו.
אורנה: נכון. ואם כבר מחברים את זה לקוראים, אז יפה, איפה יש לנו את המילה יקר בפורים?
משתתפת: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ.
אורנה: נכון.
משתתפת: אורנה אני מוטרדת מהמבנה התחבירי של הפסוק הראשון, יש שם משהו צורם קצת. "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו". כאילו, את מצפה, ויקרא ה' אל משה וידבר אליו.
אורנה: נכון. אז מי קורא לנו? מאיפה אנחנו שומעים את הקריאה?
משתתף: יפה, לא הבנתי מה הפריע לך.
משתתפת: בפסוק הראשון כתוב, ויקרא אל משה, מבחינת נושא נשוא, מי קורא? לפי המבנה המקובל בתנ"ך, ויקרא ה' אל משה ויאמר, אז יש פה ויקרא, ואח"כ וידבר ה', שם השם היה צריך להופיע קודם שהוא קורא אליו ומדבר.
אורנה: אז אפשר להתייחס אל זה בכל מיני אופנים. אחד – הוא באמת, שמי שקורא למשה זה בינה, שזה אלוהים, וזה הא' מראה את זה. הא' של ויקרא. ומי שמדבר אליו זה כבר הוויה. אז זו דרך אחת להסביר את זה.
דרך אחרת שהיא יותר קשורה לעבודה שלנו, גם זה קשור לעבודה שלנו, אבל בכל זאת: אני יכולה לשמוע את הקריאה עפ"י מידת המוכנות שלי. זאת אומרת מי שיתגלה, האופן שהוויה יתגלה אלי, קשורה למקום הרוחני שאני נמצאת בו.
אז מי קורא לי? אומר השל, הפילוסוף האמריקאי יהודי, אלוהים קורא לאדם. יש לו ספר כזה. אז מי קורא לי? איך אני מרגישה את הקריאה? מאיפה אני מרגישה את הקריאה? ממי אני מרגישה את הקריאה? אז יפה ששמת לב, שאתם שמים לב.
הוא קורא לו מאוהל מועד, מהמשכן, ועל זה נאמר בשיר השירים: הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו (שיר השירים א ד). הביא אותי להיכל שלו, לבית שלו. אנחנו לא יכולים לבוא למלך, אם אנחנו לא באים להיכל שלו, אם זה אור וכלי, אז אנחנו צריכים לבוא לכלי. וגם פה, אפשר לקשר לאסתר, זה המלכה ואחשוורוש וההזמנה של אחשוורוש את אסתר, לבוא לארמון שלו.
אז באמת איך אנחנו נקראים?
ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:
אז אנחנו רואים שקודם כל מקריבים קרבן להוויה ולא לאלוהים. למה? כי אלוהים, זה מידת הדין, זה מלכות. והוויה, תפארת זעיר אנפין, זה מידת הרחמים. אז כשאנחנו רוצים להקריב קורבן מעצמנו, אנחנו לא רוצים להישפט בדין, אנחנו רוצים שתחול עלינו מידת הרחמים. זאת אומרת, כשאנחנו הולכים לטהר את כל התכונות האגואיסטיות שלנו, אנחנו מבקשים על עצמנו רחמים. זה קודם כל, הקרבן הוא להוויה.
נאמר כאן – אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם – אז קודם כל המילה אדם, אתם יודעים מי קרוי אדם? יש כל מיני דרגות. יש איש, יש אנוש, אדם זה מי שהוא כבר התקדם להיות אדם, לכן קודם כל הוא צריך להקריב את הבהמה שבו. והבהמה זה שם כללי לכל הדברים הבהמיים שבנו.
משתתף: זה כמו יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ (משלי יב' י')
אורנה: בדיוק, וידע צדיק נפש בהמתו. זה לא שהוא יודע את הנפש של הבהמה שלו בחצר, אלא יודע את הנפש של הבהמה שבתוכו. והבהמה היא תמיד בחזקת נפש. נפש אנחנו נגיד הגוף האתרי אסטרלי, לא הנשמה. הנשמה היא לא פגועה, היא לא נפגעת, או שאנחנו נגיד בשפה האנתרופוסופית, האני, היא לא נפגעת. מי שנפגע זה המעטפות.
אז קודם כל אנחנו מקריבים כל מיני צורות, של תכונות נפשיות, שבכללם הם נקראות הבהמה. ואנחנו מקריבים מכם. מה זאת אומרת מכם? זאת אומרת שזה לא הבהמה שבחוץ. זה הבהמה שבפנים.
ולא רק הבהמה, אלא כל הקיום שלי, כל הנפש הקיומית שלי, קיום זה האור, הנהירו דקיק. יש הבדל בין קיום לחיים. רוב בני האדם חיים עם הנהירו דקיק, הם מתקיימים. להיות חי זה קשור לחי החיים. אבל להתקיים, גם חיות מתקיימות.
האם אני שמה על המזבח את כל מה שצריך להשרף באש האלוהית, להפוך לריח ניחוח, ריח ניחוח זה הריח של הקטורת גם וגם של כל מה שעלה, וקטורת זה קשורת. זאת אומרת, זה הקשר שלי, הריח ניחוח שעולה מהנברא לבורא, מלמטה למעלה, יוצר את הקשר שלי עם הבורא. האם אני מוכנה לשים על אש המזבח את כל התכונות שבי שהשתמשתי בהם לתועלת עצמי על חשבון האחר?
אז האם אני מוכנה לשים שם את נפש הקיום שלי? את כל מה שהחשבתי, כל הדעות שהחשבתי קודם, וההנאות שהחשבתי קודם, כחשובות, כראשונות במעלה, האם אני מוכנה לשים שם על המזבח, את כל הדברים האלה, להעלות אותם לעולה ולאפשר להם לעבור הטמרה באש של המזבח.
כל אחד מאיתנו יכול לחשוב, שאם אני עכשיו במשכן, ועכשיו משכן זה גם המפגש שלנו הוא משכן, מה נאמר? תעשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אז אנחנו עושים עכשיו שעה אחת ביום חמישי בערב מקדש או משכן, ואנחנו חושבים מה אני מוכנה לשים את אש המזבח, כדי שהבורא יקח את זה ויטמיר את זה, את החומר גלם הזה למשהו שיוצר קשר ביני ובינו או ביני ובין משהו שקודם הפריד בינינו ועכשיו אני רוצה להתחבר.
אז יש מישהו שרוצה להגיד, מה אני מוכנה לשים על אש המזבח? או מבקשת שהבורא יטמיר את זה למשהו שהוא לשרות הקשר ביני לבין אחד מהאדם או ביני לבינו, זה אותו דבר.
משתתפת: רציתי להתייחס, מעניין פה התנועה בין יחיד לרבים. יש פה אדם כי יקריב מכם. אני חושבת שזה לא מקרי שיש – זה גם אינדיבידואלי וזה גם קבוצתי.
אורנה: והאדם, אם את מורידה ממנו את הא' זה הופך להיות דם והדם הוא הנפש והנפש זו הנפש הבהמית והא' יכולה להפוך אותה להיות אדמה – אדמה לעליון. זאת אומרת שאנחנו רוצים להקריב את הנפש, זה מה שאנחנו רוצים בגלל זה כל הטקסים עם הדם, להקיז את הדם, ומה שהכהן הגדול עושה. אני בעצם מקריבה את הנפש.
אז מי רוצה אולי לבקש כאן בפורום הזה, משהו שהוא רוצה להקריב, או שהיא רוצה להקריב מהנפש, כדי שהנפש הזו תעבור הטמרה, תעלה ריח ניחוח וקטורת, שתיצור קשורת, שתיצור קשר?
משתתפת: אני מוכנה להקריב את הרצון לקבל, או להאמין, אם אקח את זה יותר לאישי, לקבל אמונה ושכל עליון. להקריב את השכל.
אורנה: אז את רוצה להקריב את הידיעה בתוך הדעת, ואת מבקשת שזה יוטמר לאמונה מעל לדעת.
משתתפת: והרצון הגבוה שהוא בתוך הדעת.
מי עוד רוצה לשים כאן על אש המזבח שלנו, איזה תכונה שהיא היתה רוצה להטמיר? מבקשת, כי אנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד. אנחנו כל כך כלואים בתוך ההשקפות שלנו, או בתוך הדעות שלנו, אנחנו אפילו לא מבחינים שיש הסתרה שם. כל כך הרבה זמן צריך לעשות ייעוץ ביוגרפי עד שבעצם נופל האסימון, כל כך הרבה זמן אנחנו לא מבחינים בכלל שאנחנו בעצם כלואים בתוך המבנה הנפשי שלנו. וכשבאים לשנות לנו אותו, ומציעים לנו, אז קודם כל אנחנו מתמרדים. זה קשה.
משתתף: אני ארצה להקריב את הכעס והפחד שבי, להטמיר אותו בדבקות ובאמונה.
אורנה: יופי. אמן, אמן.
משתתפת: אני רוצה להקריב את המסכנות, את תחושת הקורבנות.
אורנה: להעלות את תחושת הקורבנות לקורבן.
משתתפת: להטמיר את הקשר עם הבורא ולהבין שהכל ממנו ולהרגיש שהכל ממנו.
אורנה: אמן
אז אתם יודעים שגם במשכן, או במקדש, היו הלויים, היו כהנים, והלויים שעבדו בקודש, ומה התפקיד של הלויים היה בין היתר? יפה אולי את יודעת.
יפה: השירה והמזמורים
אורנה: נכון, השירה של הלויים. תוך כדי העלאת הקורבנות, אדם היה בא, ומצטער והלב שלו נשבר, ואסור להקריב בלב נשבר, אדם צריך לעבוד את השם בשמחה, אז מי שנתן שם את השמחה או את ההתעלות זה היו הלוויים, הם היו צריכים לשיר או נגיד לזמר, והמילה לזמר, או לזמור, יש לה שתי משמעויות.
אחת זה לשיר, ומה המשמעות השנייה?
משתתפת: לחתוך, לזמור, לקצור
אורנה: נכון. זאת אומרת אני בעצם זומרת את הרצון לקבל שלי. ככה הלויים עוזרים לי בעזרת השירה שלנו, בעזרת השירה שלהם, הם עוזרים לי לזמור את הרצון לקבל שלי.
משתתפת: עכשו שאת אומרת את זה, לכל יום היה את השיר שלו. שיר מזמור ליום א', ב' וכן הלאה. זה אומר שהרצון לקבל, אם נלך בכיוון הזה, הוא לא זהה אף פעם. הוא כל הזמן לובש פנים אחרות.
אורנה: מה זה יום? זעיר אנפין יש לו 6 ספירות, זה 6 ימים. כל יום יש הארה אחרת. אנחנו עובדים בתוך זעיר אנפין, בתוך ששת ימי הבריאה. והשבת זה כבר העולם הבא.
שוב, לא לחשוב על המשכן כעל בית חיצוני, אנחנו המשכן.
אני רוצה לעשות ניסיון. כל פעם אני רוצה להגיד לקרוא איתכם את הזוהר, וכל פעם הפרשה נמרת בלי שאנחנו פותחים את הזוהר, רוצה לעשות ניסיון, לפתוח מאמר אחד בזוהר, לקרוא אותו ולהסביר אותו.
משתתפת: רציתי לשאול, אם הקרבת עולה זה להעלות את המאמר – ויקרא-זוהר?
אורנה: כן. נכון. יש הקרבה של שלמים, שקשור לשלמות, כל הקרבה
משתתפת: עולה זה כמו שאנחנו דיברנו להעלות מן לאלוהים?
אורנה: אני מוסיפה למה שאת אומרת, יש כל מיני סוגי קורבנות.
משתתפת: עולה זה שהכל נשרף חוץ מהעור.
אורנה: נכון מאוד
ציטוט מהזוהר:
פרוש בעל הסולם
סג) בוא וראה, אדם כי יקריב, הוא להוציא מי שלא נשא אשה. כי קרבנו אינו קרבן וברכות אינן נמצאות אצלו, לא למעלה ולא למטה. ממשמע, שכתוב, אדם כי יקריב, והוא משונה. (זאת אומרת הוא שונה, זה שלא נשא אישה) שאין הוא אדם, ולא בכלל אדם הוא, והשכינה אינו שורה עליו, משום שהוא פגום, ונקרא בעל מום, ובעל מום נתרחק מכל, כל שכן, ממזבח להקריב קרבן.
עד עכשו זה נשמע ממש ממש לא נחמד. זה ממשיך לא נחמד לכאורה.
סד) ונדב ואביהוא (מי הם נדב ואביהוא? מי הם? הבנים של אהרון. ) מוכיחים, שכתוב, ותצא אש מלפני ה'. שהוא מטעם שלא היו נשואים. ומשום זה כתוב, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. אדם הנמצא דכר ונוקבא (זכר ונקבה) הוא ראוי להקריב קרבן זה ולא אחר. (כאן כבר יש לנו רמז לבאות).
סה) ואמר ר' אבא: ואמר ר"א, אע"פ שהעמדנו נדב ואביהוא בדרך אחר (אף על פי שהסברנו את הסיפור של נדב ואביהוא בדרך אחרת) כך הוא ודאי, שהוא מטעם שלא היו נשואים, אבל קטורת הוא עליון מכל הקרבנות שבעולם, שבשבילו מתברכים עליונים ותחתונים, וקרבן הזה שהוא למעלה מכל הקרבנות לא היו ראויים להקריב, משום שלא היו נשואי אשה. (שימו לב שלא אומרים על נשואות) ועל כן לא היו ראויים להקריב קרבן, כל שכן לדברים עליונים כמו קטורת, שאינם ראויים שיתברך העולם על ידיהם.
סו) ואם תאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. למה נענשו כל כך. (עכשיו הוא מדבר על נדב ואביהוא שהם מתו בהקרבה שלהם) ומשיב, משל לאדם שבא לפני המלכה לבשר לה שהמלך בא לביתה וישרה אצלה, אצל המלכה, לשמוח עמה. בא האיש לפני המלך, ראה המלך את האיש ההוא שהוא בעל מומים, אמר המלך אין זה כבודי, שעל ידי פגום הזה אבא אל המלכה. בתוך כך, תקנה המלכה את הבית בשביל המלך. (צריך לשים לב למילים שנראות לכם מוכרות) כיון שראתה, שהמלך היה מוכן לבא אליה, ואיש ההוא גרם שיסתלק המלך ממנה, אז ציוותה המלכה להרוג אותו האיש.
סז) כך בעת שנכנסו נדב ואביהוא, ובידיהם קטרת, שמחה המלכה שהיא המלכות, ונתקנה לקבל את המלך, שהוא ז"א. כיון שראה המלך שאלו האנשים פגומים, בעלי מומים, לא רצה המלך, שעל ידיהם יבא אל המלכה לשרות עמה, ונסתלק המלך ממנה, כשראתה המלכה שבשבילם נסתלק המלך מימנה, מיד, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. (את נדב ואביהוא. זה כתוב).
סח) וכל זה הוא, משום שמי שאינו נשוי הוא פגום, הוא בעל מומים לפני המלך, וקדושת המלך נסתלק ממנו, ואינו שורה בפגם. ועל זה כתוב, אדם כי יקריב מכם קרבן, מי שנקרא אדם יקריב, ומי שאינו נקרא אדם, דהיינו הבלתי נשוי, לא יקריב.
עשיתי לכם הכנה אז אתם בטח לא מזועזעים כל כך. אם לא הייתי עושה לכם הכנה, בטח הייתם… אולי זה הפעם האחרונה שהייתם מוכנים לקרוא את הזוהר.
על מה מדבר כאן הזוהר? אין כאן שום דבר גשמי. כל ספר הזוהר, אין בו שום דבר גשמי, את זה צריך לדעת.
משתתף: נישואים זה בעצם החיבור בין הצד הזכרי לצד הנקבי באדם אחד.
אורנה: יפה. אבל למה בן אדם לא נשוי, הוא נחשב לפגום, הוא נחשב ללא ראוי?
משתתפת: הצד הנקבי , הוא הכלי, הוא החיסרון.
אורנה: יפה מאוד, הצד הנקבי הוא האור חוזר, הוא הכלי. מה זה אומר שאני לא נשוי?
משתתפת: אני לא מכיר את החסרון, אני לא מכיר את הכלי שבי.
אורנה: נכון אבל מה זה אומר שהם באו והקריבו והם לא היו נשואים?
משתתפת: הם נשארו באורות חכמה.
אורנה: נכון מאוד. הם משכו אורות חכמה בלי שיהיה להם כלי. הם משכו את האורות הגדולים ביותר, האלוקיים הגדולים ביותר, לתוך הרצון לקבל, זה מה שזה אומר.
משתתף: שאלה: אם היה להם רצון לקבל, הרצון לקבל לעצמם.
אורנה: הרצון לקבל לעצמם כמובן, אבל זה היה אפילו בקדושה. זאת אומרת, בוא נגיד ככה, שאם היינו מדברים באנתרופוסופית, הם לקחו אש לוציפרית, אש זרה, אש בלי כלי. הם התלהבו, הם גם חשבו שהם יותר נעלים מאהרון. הם כן רצו לעבוד את השם, אבל הם עבדו אותו באש הלא נכונה.
משתתף: כאילו הגדילו ראש וגם עשו משהו שלא נתבקש מהם.
אורנה: שלא מתבקש מהם, בדיוק. יותר מאשר ההוויה אומר, הם לקחו אש שאסור היה לקחת. כי הם לא היו נשואים (במרכאות), לא משכו את האש הזאת לכלי הנכון. בגלל זה אמרתי, שימו לב, שאדם זה זכר ונקבה כמו שאמר המשתתף. זאת אומרת זה הזיווג הנכון. זה קודשא בריך הוא ושכינתה. ומה הם עשו? הם…
משתתפת: הם גרמו לאור להסתלק
אורנה: בדיוק, הם גרמו לאור להסתלק. המלך הסתלק…
משתתפת: המלכות התקינה את עצמה אבל הם שהיו אמורים לקבל את המלך…
אורנה: הם היו אמורים להביא את המלך למלכה, וכשהם הביאו אותו אז המלך אמר, עם שליחים כאלה אני לא בא למלכה. זה לא הצורה הנכונה. יש להם מום. ואז המלכה כעסה עליהם. זאת אומרת, המלכות שרפה אותם.
משתתפת: גם הקורבנות שהם הביאו זה היה קטורת זה לא נגיד, בהמה וצאן ובקר שזה שייך לתחתונים, קטורת שייך לעליונים.
אורנה: נכון מאוד. זאת אומרת, שאם אנחנו מושכים אש זרה, אז זה נקרא מוות. למה זה מוות? כי במוקדם או במאוחר, האש הזו תכלה אותנו.
אז אתם רואים שזה בכלל לא מה שהיינו חושבים אם לא היינו מבינים שהכל זה אימגינציות כאן. ואם אנחנו נלך, בהמשך כתוב שהוא צריך להיות נשוי וגם שיהיה לו בן ובת.
עכשו, גם בן ובת זה לא בן ובת פיזיים. זה גם כן, הבת זה מלכות, והבן זה זעיר אנפין כאשר האבא והאמא זה בינה וחכמה, והמלכות היא הכלי, עכשו אנחנו לוקחים את מלכות, עוברים כאילו לסצינה אחרת, ואז התפקידים משתנים. תדעו שזה כל הזמן קורה בקבלה. בגלל שאנחנו נמצאים במערכת שהיא יחסית, אז אני כאן ביחס אליכם, אני המורה, עוד מעט אני אצא, אף אחד לא יגיד לי המורה או יחשוב עלי כעל מורה, אז אני אהיה אמא או אישה, עכשיו כשאנחנו מדברים על מלכות ועל זעיר אנפין, אנחנו מדברים עליהם בתור הבן והבת של אבא ואמא עילאיים – חכמה ובינה – וצריך שאדם ילד בן ובת. זה גם במנהג זה ידוע, שאם יש לך בן ובת עשית את המצווה, זה נקרא, נכון? מי שמכיר. זאת אומרת עשית משהו שלם.
נאמר קודם, שהוא צריך בן ובת למה קודם בן ואח"כ בת? אז אם יש לכם עוד קצת סבלנות, אז אני אקרא מה שאומר הרב"ש, שזה הבן של הרב אשל"ג, על המאמר הזה בזוהר ובעצם על הפסוקים בויקרא.
אז הוא אומר, למה נאמר בן ובת ולא בת ובן?
משתתף: זה סדר העולמות. קודם יש את הבן ואחרי זה יש את בינה.
אורנה: נכון. קודם בסדר העולמות, קודם יש את זעיר אנפין ואחרי זה את המלכות.
משתתפת: יש קודם את המשפיע.
אורנה: קודם להשפעה, ולתוך האור חוזר הזה אפשר לקבל. זוכרים? שקודם עושים את התנועה חזרה, מחזירים לבורא את מה שהוא נתן, ואז מקבלים השוואת צורה עם הבורא והשוואת צורה עם הבורא מאפשרת לאור להתפשט. זוכרים את זה?
זה הרבה יותר מהמם ממה שאמרתי עכשיו אבל בהזדמנות אחרת אני אסביר את זה, כמו שלמדנו את זה וברגע שמלכות אומרת אני לא רוצה לקבל לתוך הרצון לקבל, אז נעשה לה כלי והכלי הזה יכול להלביש אור, אמנם 10% מהאור אבל יכול להלביש אור. לכן, הבן – זעיר אנפין הוא אור חסדים. הוא מקבל מאמא, מבינה, את האורות חסדים ורק קצת אורות חכמה. הארת חכמה.
לעומת זאת מלכות היא כולה רצון לקבל. אחד מהם זה מטרת הבריאה ואחד מהם זה תיקון הבריאה. מי זה מי?
משתתף: מלכות היא מטרת הבריאה.
אורנה: נכון היא מטרת הבריאה, כי היא תקבל בסוף את כל האור. המטרה היא לתת לנברא, שזה מלכות, את כל האור האפשרי, אז מן הסתם זעיר אנפין הוא תיקון הבריאה, זאת אומרת זעיר אנפין, הוא שיתא אלפי שני, 6 ספירות, 6 הארות שנתנו לנו לתקן את עצמנו.
אז מה בא קודם? תיקון הבריאה או מטרת הבריאה?
משתתף: כפי שלמדנו היום, זה בא ביחד, הכל היה ביחד
אורנה: זה מהעליונים, אנחנו עדיין לא בעמדה של העליון, אנחנו מדברים מנקודת המבט שלנו.
משתתפת: כשאת שואלת מה בא קודם את מתכוונת…
אורנה: זה הבנת הנשמע, זה פשוט, האם אני מתקנת קודם או שאני מגיעה קודם ואחרי זה מתקנת?
משתתפת: רציתי לשאול אם הכוונה היא כבר כשהגעתי או הרעיון, כי הרעיון של המטרה היה קודם ואח"כ
אורנה: הרעיון של המטרה היה קודם, אבל אני מדברת מהתחתונים
משתתפת: אז כמובן שהתיקון
אורנה: אז כמובן שתיקון. אני קודם מתקנת ואחרי שתיקנתי אני מגיעה למטרה. לתקן זה להתקין כלי, לתקן זה התקנות שאני יכולה לקבל אורות עד שאני אגיע למטרה שלקבל את כל האור הגדול שנגנז.
אז זה גם כן התבוננות ותמיכה בהבנה שבן בא לפני בת. קודם כל מתקנים, אח"כ מקבלים.
משתתף: קודם כל מתקנים ולכן זה הזכר את אומרת?
אורנה: נכון, לכן זה זכר, כי הוא אור חסדים, אור השפעה.
משתתף: וזה קשור למה שאמרנו אז שפרעה ביקש להרוג את הזכרים?
אורנה: נכון מאוד. למה פרעה ביקש להרוג את הזכרים?
משתתף: שלא יהיה אפשרות לזיכרון, לתיקון בעצם.
אורנה: כנראה שכן, לא זוכרת מה אמרנו אז.
משתתף: הוא אמר, אני ועצמותי, ויש פה איזשהו עם…
אורנה: אבל בקשר לזכרים, זה לא היה רק הזכרים, זה היה זכר בכור. זה משהו נוסף. אבל זה כן קשור…
משתתפת: אני לא בטוחה שבן בכור, כל הבן היילוד, כל הזכרים. אלא אם כן במדרש אומרים בכורים. כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו.
משתתפת: במכת בכורות זה הבכור.
אורנה: נכון, מכת בכורות זה הבכור. אז למה הוא רצה את כל הבנים? אם אני חושבת שהבנים זה זעיר אנפין, אני חושבת יחד איתכם, וזעיר אנפין זה המתאם בין בורא לנברא, זה בעצם האורות היותר קטנים, אורות חסדים שאנחנו יכולים לקחת, אז הוא רוצה לחסל את האפשרות הזאת.
משתתף: זה גשר למעשה.
אורנה: את הגשר הזה הוא רצה לחסל. וכל הבת תחיון, כי הבת יכולה לקבל את כל האורות חכמה, אמנם בגמר תיקון, אבל פרעה רצה את כל האורות חכמה לתוך מערכת הטומאה. אז בהחלט מה שאמרת נשמע נכון.
אז עכשיו אנחנו מבינים, שאדם הוא נשוי, ויש לו בן ובת, רק הוא בעצם הכלי המתאים, ואם לא, אז הוא לא הכלי המתאים, עכשיו אנחנו מבינים מה הכוונה, הכוונה היא שהכל בתוכנו. כל הסיפור הזה זה בתוך אדם אחד. זה לא גבר, זה לא אישה, זה לא נשוי, זה לא רווק, זה לא רווקה, זה לא בת ולא בן פיזיים. נכון שאחרי זה יש מנהגים, אבל זה לא העניין.
אז מלכות הרבה פעמים נקראת בת והיא גם השבת, דיברנו על זה, ש' ו-בת. ש' זה ה 3 ספירות והבת זה המלכות. זאת אומרת 3 בחינות והבחינה ה-4 היא המלכות.
זה קשור לשם הקדוש שם הוויה. כי הבן והבת זה ה-ו' וה-ה' למטה, וה-י' וה-ה' למעלה, זה האב והבן ומי שלא הוליד בן ובת כאילו לא עשה תולדות ולא עשה איחוד בין עליונים לתחתונים. ואין המשכיות. זה הכל כמובן מתייחס לדברים שברוח.
משתתפת: יש פה עוד פעם את ה- 4
אורנה: נכון מאוד. תמיד ה- 4 זה אבני בנין.
וכמובן אפשר להכנס לכל הפרשה ולברר בדיוק כל קרבן וקרבן מהו, חלק מזה כתוב בספר הזוהר, למי שיש את הזוהר, שידפדף ויראה ויקרא אם הוא רוצה.
אני סיימתי. מישהו רוצה להתייחס?
עוד אני אגיד, שבאמת מה זה ישראל, ישראל זה הזכרון הזה, ומה זה הזכרון? הזכרון שאלוהים פעל בתוך הבריאה. זה לא שהוא ברא איזה בריאה, הלך והשאיר אותה לכוחות טבע, אלא שיש רצון – שאלוקות, זה לא דבר אבסטרקטי – יש רצון, הרצון הזה מעונין להיטיב לנבראיו, הוא מעוניין בקשר עם נבראיו, ומי שהוא ישראל, התפקיד שלו זה יהיה להיות הזכרון של זה, כדי שלא ישכחו את זה, כדי שיום אחד יהיה אפשר לחזור. וזה בענין של זכר וזכרון.
משתתף: רק להגיד שהיה משהו חדש בשבילי, במה שאמרת שבעצם נדב ואביהוא , הם באו עם כלי לא מתאים , אז עכשיו הסתכלתי על זה, שהם הקריבו אש זרה.
אורנה: זה אותו דבר
משתתף: אבל יש פה פרספקטיבה אחרת בשבילי, לא יודע להסביר את זה.
אורנה: הם הקריבו אש גדולה מדי. הם היו בני אהרון הם לא היו אהרון. הם הקריבו אש גדולה מדי. בלי מסך. בלי המסך המתאים.
משתתף: זה היה משעשע שבהתחלה זה לא כל כך נעים, אבל לדייק, מההתחלה עד הסוף זה לא היה נעים אבל היה ברור שיבוא אח"כ תרגום.
אני מאוד מודה על ההבהרה הזאת של פס' ב', אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם מבחינתי המילה "מכם", כל הפרספקטיבה שלי על הפרשה, זה מאוד חשוב היה לי לשמוע את זה. תודה.
משתתפת: על המתח שבין, נראה שהוא אומר על משה, שהוא שמע את הקריאה בני ישראל לא שמעו. אפרופו בהתחלה. אבל המתח שבין לחכות לקריאה ולשמוע את הקריאה. לא לפספס
אורנה: לא רק זה, יש גם לפספס את הקריאה.
משתתפת: כן כן
אורנה: זה פחד נוראי. כמה פעמים בני ישראל נקראו ופספסו את הקריאה. גם במגילת אסתר, הם נקראו. לא כולם חזרו. לא כולם חזרו. חלקם נשארו להנות מסעודתו של רשע. נהנו מהטובין שיש לארצות אירופה נגיד היום בזמננו, או לאמריקה, לתת.
משתתפת: אז זהו, הפחד להיות כמו נדב ואביהוא במובן מסוים, לא כמו שמשה חיכה לקריאה, הם לא חיכו שיוזמנו, הם התפרצו.
אורנה: נכון מאוד. המתח הוא בין לחכות לבין לחכות יותר מדי. כמו עם יהודי גרמניה. יהודי גרמניה היה שלב שהם יכלו לצאת משם, אבל הם חיכו יותר מדי וזה חוזר בהיסטוריה. הנה יהודי אוקראינה או בכלל. לא רוצה לדבר על מה שקורה שם, כי אנחנו לא בפוליטיקה.
כשאני נקרא, אני צריך מצד אחד לחכות לקריאה, מצד שני לא להחפיץ את הזמן, כי זה זימון. זמן זה זימון. זה הזמנה מהעליון.
משתתפת: אולי בגלל זה יש קודם ויקרא ואחרי זה וידבר. צריך לשמוע את הקריאה ולהגיב אליה נכון ורק אז הוא מדבר אליהם.
שבת שלום!