מאת אורנה בן דור
ט"ו בשבט הוא חג ייחודי במסורת היהודית, המתייחד בכך שמקורו במנהג ולא בתורה או בתקנות חכמים (דרבנן). הוא מהווה אחד משלושת חגי הגאולה בישראל, לצד פסח ופורים, כאשר לפי בעל הסולם, דווקא היותו מנהג מעיד על פנימיותו העמוקה. החג קשור באופן הדוק לתיקון חטא עץ הדעת ולחיבור המחודש בין העולם הגשמי והרוחני.
לפי תורת האר"י, הפרי בהקשר של ט"ו בשבט מסמל את התודעה האנושית, ואכילת הפירות מייצגת תהליך עמוק של בירור רוחני – היכולת להבדיל בין טוב לרע, בין אמת לשקר. בארץ ישראל, אכילת הפירות מהווה תיקון מיוחד, המסמל את התקנת החיבור מחדש בין האדם לשורשו הרוחני. האר"י הדגיש את חשיבות סדר האכילה, כשהוא תיקן את "סדר ט"ו בשבט" המיוחד, בדומה לסדר פסח.
המקובלים, ובראשם האר"י שפעל בצפת במאה ה-16, ותלמידו ר' חיים ויטאל, ראו בחג זה הזדמנות מיוחדת לתיקון רוחני והכנה לגאולה. הם קשרו את החג לרעיון העמוק של "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ:יט) – המבטא את תפקיד האדם כמחבר בין הארץ (החומר) לשמים (הרוח). בגימטריה, "דעת" שווה ל"עץ השדה" (474), המרמז על כך שהאדם צריך לפעול מתוך דעת ותודעה גבוהה.
לפי האר"י, סדר ט"ו בשבט נועד ליצור מסך של רגישות לגאולה. זהו תיקון מיוחד לאכילה, המאפשר לאכול בצורה שאינה חוזרת על חטא אדם הראשון. בקבלה, אכילה היא בירור בין טוב לרע, בין מה שבונה אותנו, למה שהוא פסולת. זהו תהליך של בחירה והבדלה בין מה שמאפשר לנו לתקן ולהתקין כלי נכון, לבין מה שעלול לגרום לשבירת הכלים.
חשיבות מיוחדת ניתנה לחג בהקשר של שיבת ישראל לארצו. האר"י ראה בחג זה סימן מובהק להתעוררות הגאולה והחזרה לארץ ישראל. הוא ראה בט"ו בשבט ביטוי לרגישות הפנימית למה שכבר בשל רוחנית ומוכן להתגלות, ולאינטואיציה הקשורה לגאולה.
בקבלת האר"י, ישנה הבחנה חשובה בין עץ החיים ועץ הדעת. לפי תורתו, יש להקדים את האמונה (עץ החיים) לחכמה (עץ הדעת). רק לאחר שאוכלים מפרי עץ החיים – שהוא האמונה – אפשר לאכול בשפע מעץ הדעת, שהוא החכמה. למעשה, שניהם הם דבר אחד, כאשר עץ החיים הוא התורה, ואסור להפריד בין חכמה לתורה.
החג מתקשר גם לספירת הוד, שהיפוכה הוא דווה, ומסמל את היכולת להפוך את הצער והקושי לשמחה והוד. זהו זמן של התחדשות והתעוררות רוחנית, המאפשר חיבור מחודש בין העולמות ותיקון הפירוד שנוצר בחטא עץ הדעת.
