צבי בריגר / אורנה בן דור

צבי בריגר:
להפוך אנתרופוסופיה
לביוגרפיה
2020 – 1933

מאת אורנה בן דור

המאמר פורסם לראשונה בגיליון ביוגרפיות של אדם-עולם, מרץ 2020

לקריאת המאמר בפורמט PDF לחצו כאן

צבי בריגר: צילום בועז בריגר

בתאריך 11.2.20 נפטר צבי (הנרי) בריגר. צבי היה יועץ ביוגרפי-אנתרופוסופי יוצא דופן, איש המעלה, חוקר מדע הרוח בתחומי הקארמה והחיים החוזרים, הרוע ושליחותו, התפתחות האני, שאלת החירות, הקשר של האדם עם ההיררכיות הגבוהות, חשיבות הקונפליקט להתפתחות האדם, ועוד תחומים רבים אחרים. צבי הוא המורה הרוחני שלי מזה 26 שנה.

כיצד הכרתי את צבי?

אל צבי הגעתי כשהייתי בת 33. לא הכרתי דבר וחצי דבר על האנתרופוסופיה, שלא לדבר על הייעוץ הביוגרפי-אנתרופוסופי, וכמובן לא ידעתי שגיל 33 נקרא “גיל ההיפוך”, וששם נזרע הזרע להיפוך בחיינו, מאדם המכוון להתגשמות ארצית, לאדם עם הפנים לעתיד הרוחני ולייעוד. צבי, שהיה אז בן 60 , היה יועץ ביוגרפי מתחיל, אך בהחלט לא אדם שרק התחיל את דרכו הרוחנית. הייתה בו חוכמה בלתי מצויה, ובעזרתו התחלתי להבין את חיי מנקודת המבט הרוחנית הגבוהה. העבודה איתו לא הייתה דומה לשום
דבר שהכרתי קודם. לאחר שנה, כשהבנתי שעיסוקי בחיים עד לאותו זמן כבר לא מספק אותי, אמרתי לצבי שאני רוצה לעשות את מה שהוא עושה, אבל שכמובן אין סיכוי לכך, לא מבחינת הידע, לא מבחינת החוכמה ולא מבחינת האינטואיציה המאפיינים אותו.
לעולם לא אשכח את תשובתו: “את צריכה לשאוף לעשות את הדבר הגבוה ביותר שאת יכולה לעשות בחיים האלה, ללא תלות במכשולים-לכאורה.” המשפט הזה ליווה אותי מאז ועד היום, ואני מנחילה אותו גם לתלמידיי ולמיועציי. למרות שהייתי מוזיקאית ומורה ליוגה, ידעתי כבר אז ‒ הייעוץ הביוגרפי הוא הדבר הגבוה ביותר עבורי.
מאז נקשרו נפשי בנפשו ודרכי בדרכו, כאשר היחסים בינינו הולכים ומשתנים בהתאם להתפתחות של שנינו. הוא ליווה אותי בכל מצב, שלי ושלו, תחילה כיועץ וכמטפל) הוא היה היועץ/מטפל שלי עד סוף חייו(; לאחר מכן הנחה אותי בדרכי כיועצת ביוגרפית-אנתרופוסופית; ולבסוף, כשפנה לחקירה והתחיל להעביר סדנאות בייעוץ הביוגרפי-אנתרופוסופי, התווספו לשיחות שלנו גם שאלות ותשובות ביוגרפיות- קוסמיות. עניין אותו בעיקר “האני הנצחי” והתפתחותו בתקופה שלנו, ומהי מחויבותנו כבני אדם להתפתחות של האני.
לאחר מות אשתו, כאשר צבי הפסיק לטפל באנשים, אני ‒ שחשתי קשר חזק מאוד אליו ‒ “לא הסכמתי” להיפרד ממנו, ושמרתי איתו על קשר שבועי, שהלך והשתנה בהדרגה מקשר של מטפל מטופל, לקשר של מורה רוחני ותלמידה, ולבסוף לקשר של שני אנשים הפועלים בצוותא במפעל הגדול של החיים.

הביוגרפיה של צבי

כמו המלאך מיכאל הנלחם בדרקון (אהרימן), נלחם צבי בהשפעה האהרימנית ויכול לה

תיאור הביוגרפיה של צבי כולל חלק מדברי ההספד שנאמרו בלוויה שלו על ידי בנו הבכור, בועז בריגר, ומתבסס הן על ההיכרות רבת השנים שלי עם צבי, והן על הידע הביוגרפי שצברתי במהלך השנים.
צבי בריגר נולד ב 22- בספטמבר 1933 בבריסל, בלגיה, בשם הנרי. אביו אפרים היה סנדלר, ואמו רבקה פועלת בבית חרושת.
מניסיוני במהלך השנים בעבודה הביוגרפית-אנתרופוסופית, נוכחתי שלעיתים קרובות אנשים “הנקראים אל הרוח” (כלומר בעלי ייעוד רוחני) נולדים להורים “פשוטים”, אך הגונים וחרוצים, שאוהבים אותם ותומכים בהם. ייתכן שלילד כזה יש יותר חירות מאשר לילד שההורים שלו “מאפילים” עליו, ומצפים שיבחר במסלול מסוים. את הארכיטיפ לכך ניתן למצוא בביוגרפיה הארצית של ישוע-כריסטוס, שאביו היה נגר. עם הכיבוש הנאצי, שלחו הוריו את צבי ואת שתי אחיותיו (אחת מהן תאומתו) להסתתר במנזר, וכך הם ניצלו מהגורל
הנורא שהיה לבסוף מנת חלקם של ההורים ‒ המשרפות באושוויץ. צבי היה אז בן 9 בערך. בייעוץ הביוגרפי נחשב גיל זה לגיל “היציאה מגן העדן” של הילדות המוקדמת, ומלווה באירוע שיפגיש את הילד עם חוויה עמוקה של בדידות.
לימים הוא יספר לבנו הבכור, בועז, שבפעם האחרונה שראה את אימו, הוא התלונן על כך שהיא לא הביאה לו ממתקים. הדבר ייחרט בליבו בכאב.
לי צבי סיפר פעם, שבשהותו במנזר הוא חווה את אחת החוויות מעוררות האימה ביותר בחייו, שלאחר מכן שימשה אותו במחקרו הרוחני ‒ את חווית הנצח האינסופי. באחד הימים, היה לו מעין חיזיון שבו הוא הולך והולך לעבר האינסוף בתחושת אימה נוראה, תחושה שהוא ילך כך לנצח מבלי להגיע לשום מקום. לימים הבין צבי מכך שהנצח אכן קיים, ושכל התיאור של שטיינר על ההתגשמות הפלנטרית הראשונה של האדמה ‒ שבתאי-קדמון ‒ היא ממשות שניתן לחוותה בנפש. 1 מן הסתם, השהות של צבי במנזר, שהייתה למשך זמן בלתי ידוע, הייתה המקור הארצי לחוויה הרוחנית הזו שלו.
כל אדם נושא עמו משפטים מכוננים הנאמרים על ידי אנשים משמעותיים בחייו. משפט כזה נאמר לצבי על ידי אמו בהכניסה אותו ואת אחיותיו למנזר: “אל תשכח שאתה יהודי”. צבי אף פעם לא שכח, וגם במחקריו הביוגרפיים-אנתרופוסופיים ניכרת הזיקה שלו ליהדות ולתורת הסוד היהודית. בניגוד לדבריו של שטיינר, שקבע שתפקידו האבולוציוני של העם היהודי הסתיים, ייחס צבי לאינדיבידואלים מתוך העם היהודי חשיבות כמי שממשיכים להוביל בהתפתחות הרוחנית של האנושות.

לאחר המלחמה הוא נלקח לבית דודו שפרש עליו את חסותו, שם גדל עד גיל 16 . כשהיה בן 16 עלו צבי ואחיותיו לארץ עם עליית הנוער. הם הגיעו לקיבוץ משמר העמק, ובהמשך, במסגרת הנח”ל, לקיבוץ נירים, שם גרה עד היום אחותו התאומה רחל עם משפחתה.
בארץ שונה שמו מהנרי לצבי. צבי ייחס לכך משמעות. כינוי החיבה שלו היה הארי, והוא קישר בין השם הארי לאהרימן ‒ אחד משני כוחות-הנגד שהיווה עבורו אתגר גדול יותר. צבי לא היה אדם “מאמין” באופן תמים. הוא היה צריך לחצוב את האמונה שלו דרך ההכרה, הידיעה. אהרימן תמיד עמד שם בפתח על מנת לגרום לו לפקפק. כמו המלאך מיכאל הנלחם בדרקון (אהרימן), נלחם צבי בהשפעה האהרימנית ויכול לה. בסוף חייו, כפי שנראה בהמשך, הוא היה קרוב מתמיד לעולם הרוח.
תהליך קליטתו של צבי בארץ לא היה פשוט. לאחר הצבא הוא חזר לבלגיה, שם התחתן בפעם הראשונה.
מספר בועז, בנו הבכור: לאבא לא היה קל בארץ, וזמן קצר לאחר השחרור מצה”ל חזר לבלגיה, שם גר אצל דודו, למד במכללה להנדסאי מכונות, עבד כמדריך לילדים בפנימייה, לאחר מכן בחברת רכבות בלגית, והתחתן. מספר שנים לאחר מכן, כשהיה בן 28 , ביקר בארץ על מנת לסעוד את אחותו הגדולה שרה, שנפצעה בתאונה. ואז, בביקור החוזר כאן, הבין שלבו בכל זאת בישראל, נפרד מאשתו הראשונה רות, שלא רצתה להגר, ועלה לארץ ‒ בנהיגה עד יוון באוטו שלו ומשם באונייה לחיפה. בחיפה פגש את אמא שלנו, חניתה ז”ל, והם התחתנו שנתיים אחר כך, ב- 1963.

גיל 28 בייעוץ הביוגרפי הוא גיל של “מעבר סף”, הכרוך בנכונות מודעת ולא מודעת להקריב את הישן. לא רבים עוברים את הסף הזה. רוב האנשים לא מוכנים, במודע או שלא במודע, לעזוב את הישן, המוכר והמתגמל, וללכת לקראת החדש. הם אמנם מתקדמים בכל הנוגע לחיים הפיזיים הארציים, ואף לחיים הנפשיים, אך מבחינה רוחנית הם נעצרים בגיל 28 .
כמובן שיש לעובדה זו קשר לקארמה של האדם, לחיים שלו בין מוות ולידה, ולישויות הגבוהות אותן הוא פוגש או לא פוגש במסע לאחר המוות. לימים, יאמר צבי שבאופן לא מודע הוא הקריב את הקשר עם אשתו הראשונה, מעשה שגרם לה לכאב גדול, אך היה הכרחי
לקארמה העתידית שלו. בשנותיו האחרונות התייסר צבי על המעשה הזה, וייחס את הפצע הכרוני שהיה לו בכליות, לעזיבה ההיא. בנוסף, הוא התייחס לפצע הבלתי מגליד הזה, שגזל מכוחו ומהאנרגיה שלו, כאל הפצע של המלך אנפורטס באפוס פרסיבל, פצע שאינו מחלים.
בועז:
אבא למד בטכניון הנדסת חשמל, ובאנו לעולם ‒ אני ואריאל. אבא סיים את הלימודים בציונים בינוניים בגלל קושי גדול הכרוך בללמוד ולעבוד ולגדל תינוק בו זמנית, והתקבל בקושי לעבוד ב”מכון 3″ ‒ כפי שקראו אז לרפא”ל. אך עד מהרה הצטיין בעבודתו עד כדי כך שאחת מחברות ההיי-טק הראשונות בארץ – SDSI, “פיתתה” אותו בסוף שנות ה-60 החוצה. עוד לא היה מת”ם (מרכז תעשיות מדע), החברה ישבה בחוף שמן, ובחצי האחר של הבניין קמה חברת היי-טק קטנה אחרת, אלביט. המחשבים הענקיים שאולי אתם זוכרים מהתמונות והסרטים הישנים של שנות ה-70 היו ארונות גדולים עם דיסקים של זיכרון מחשב שמסתובבים במהירות ימינה ושמאלה. SDSI פיתחה את הדיסקים האלה ואבא פיתח בגאווה רבה את הבקָרים של הדיסקים האלה. לימים, ב-1975 בערך, SDSI נקנתה על ידי אלביט הצעירה, ואבא הפך לעובד אלביט.
בגיל 42 לערך (גיל לידת האני-הרוחני), המלווה פעמים רבות במשבר קיומי, לקה צבי בפריצת דיסק קשה, שגרמה לו סבל
רב. עקב כך, הגיע צבי למסקנה שמה שהוא עשה עד אז לא מתאים לו יותר (עמוד השדרה מסמל את האני של האדם, ונושא האני העסיק את צבי במהלך כל חייו). זה היה “משבר אמצע החיים” שלו. בשלב זה הוא החל להתעניין בעולמות הרוחניים, למד פסיכולוגיה, רפואה אלטרנטיבית, נטורופתיה, אנתרופוסופיה וביוגרפיה. ומאז ‒ מתחילת שנות ה-80 ועד יומו האחרון ‒ לא חדל ללמוד וללמד.
בועז:
פסיכולוגיה, פרחי באך, פלדנקרייז, ביו-פידבק, רפלקסולוגיה, אסטרולוגיה, נטורופתיה, הומאופתיה, אנתרופוסופיה, ייעוץ ביוגרפי… זו רשימה מקוצרת של התחומים שלמד וחקר. כך גדלנו בבית שבו הרוחניות הייתה מאוד דומיננטית, ועם מדפים שכורעים תחת עומס מאות ספרים וקלטות בנושאים אלה ואחרים ‒ באנגלית, צרפתית, גרמנית ועברית.
אל האנתרופוסופיה הגיע צבי בעקבות פסיכולוגית בעלת אוריינטציה רוחנית איתה היה בקשר. מכיוון שהוא התעניין בתחום הטיפולי, הפנתה אותו רבקה, הפסיכולוגית, להכשרה של יועצים ביוגרפיים, המסלול הראשון בארץ שבדיוק נפתח אז על ידי דני אמן.

צבי הרגיש שהוא הגיע הביתה. הוא הבין את חייו עד לאותו זמן כהכנה למפגש עם הייעוץ הביוגרפי-אנתרופוסופי. בתום שלוש שנות הלימודים, המשיכה הקבוצה כולה ללימודי השלמה אצל מיכל צור. צבי לא המשיך. בתוכו החלה להבשיל הדרך הייחודית לו, שרק לאחר שנים תהפוך למחקר מעמיק.
בשנת 2004 , כשצבי היה בן 69 , אשתו האהובה חניתה, שהייתה דמות משמעותית ותומכת בחייו, מתה בפתאומיות מדום לב. מאז אותו יום השתנו חייו באחת. עקב מותה הוא חווה משבר קשה, והחליט להפסיק את עיסוקו כמטפל וכיועץ. מעתה פינה את כל זמנו למשימת חייו: חקר האנתרופוסופיה והביוגרפיה, אותן למד ללא לאות עד נשמת אפו האחרונה. בשנים אלו, צמצם צבי את הקשר שלו עם העולם החיצון והתרכז בעבודתו. לאחר זמן מה יגיד לי צבי שהוא יודע שחניתה הקריבה את עצמה עבור התפתחותו הרוחנית, ולמען הפרי שהוא הביא לעולם ‒ הסדנאות: “אף פעם לא הייתי מתחיל את הסדנאות, לו חניתה הייתה עדיין בחיים,” אמר. על-פי שטיינר, בינינו לבין האנשים הקרובים לנו ‒ הורינו, ילדינו, בני זוגנו וכדומה, קיימים יחסים והסכמים קארמתיים. לעיתים, אדם קרוב עלול להקריב את עצמו ואפילו את חייו עבור ההתפתחות והשליחות הרוחנית של אדם אחר.
בועז:
אבא החל לחקור ולפרש את כתביו של רודולף שטיינר. את התובנות שגילה במחקריו החל ללמד בקורס שיצר, בשיטת הטיפול “ייעוץ ביוגרפי”. מאז שאמא נפטרה פנה לפרויקט חייו להיות חוקר ומורה של הנושא. הקורס שכתב והעביר בחריצות אין קץ העסיק אותו בעשר שנים האחרונות. תלמידיו הנאמנים ליוו אותו כל השנים. זו הייתה משימתו החשובה ביותר ‒ כך אמר לנו ולמשפחה בכל מפגש ובכל שיחה איתו, וכך זה התבטא בבחירותיו ובמעשיו. הוא הרחיק את עצמו ממנעמי החיים, חי כנזיר, לא טייל ולא נפש, לא חיפש זוגיות
חדשה, לא התרועע עם חברים, והגביל את הזמן המיועד למפגשים משפחתיים. הכנת המפגש הבא של הקורס הייתה תמיד בעדיפות העליונה שלו ולכך הוקדשה כל שעה פנויה. זה היה תמיד מעורר הערצה לראות איך הוא אסף את כל כולו לקראת המפגש הבא והתרגש כאילו זה המפגש הראשון. אנו, הילדים והנכדים, התקשינו לקבל זאת בתחילה, אך עם השנים למדנו לחיות עם זה.” היינו קבוצה של כעשרה אנשים, שעם השנים והסדנאות (סדנה כל שנה) הלכה והתמעטה, ואת מקומם של הפורשים תפסו תלמידים שלי, מבית הספר “כחותם”, שידעו להעריך את הידע והתופעה החד-פעמית הזו – צבי בריגר והגותו – באופן הראוי.
אצל צבי לא היו שיחות תפלות ולא רכילויות – רק דברים לעניין, גם אם נוקבים. העבודה איתו תבעה מכל מי שנפגש עמו להסתכל פנימה בכנות, ובאומץ רב, ולהכיר את אירועי חייו כפועל יוצא של הקארמה אותה הביא מחיים קודמים.
צבי היה האדם האותנטי והאמיץ ביותר שפגשתי מעודי. כאשר הגיע למסקנה שמשהו כבר לא מתאים לדרכו ולהתפתחותו, הוא לא היסס לעזוב. גם את העולם הזה הוא עזב כשהגיע זמנו להתקדם הלאה. עזב ללא התראה, בתודעה צלולה מתמיד, למרות קריסת הגוף.

בהספד על קברו של אביו אמר בועז:
אבא אמנם הגביל את כמות הזמן עם המשפחה אך לא את האיכות. המפגשים איתו היו תמיד מאוד אינטנסיביים. לרוב הוא היה מתביית על אחד הנוכחים – בן, כלה, נכד או נכדה – ומתחיל להתעניין בחייו. עם אבא אין ‘סמול טוק’. הוא היה מתחיל מיד לשאול שאלות ישירות. ההתעניינות הייתה ממקום של אכפתיות אינסופית, ובמהירות הברק היה יורד לשורש העניין – כל הסיפורים מסביב נעלמים, ומיד הוא היה מצביע על הדילמה או משקף את הבחירה שעשה אותו מטופל… סליחה, אותו בן משפחה. זה לא היה תמיד קל או נעים לעמוד מול מטר שאלותיו ותביעותיו לתשובות. אבל תמיד היה ברור שזה נעשה מתוך אהבה ואכפתיות, ומתוך הקשבה כל-כך עמוקה, לרוב יותר עמוקה ממה שהעומד מולו היה מקשיב לעצמו. כמובן שלי היו עשרות שיחות כאלה. אבא – תודה שהיית שם תמיד בשבילי באופן העמוק ביותר האפשרי. אבא, חיית את שנותיך האחרונות בצורה אותנטית ואמיצה, ובדיוק, אבל בדיוק כפי שרצית. לא עסקת כלל ב’מה אנשים יגידו’. עסקת בלמידה, היית צלול עד הרגע האחרון. אבא, היית אבא נהדר. עברת דברים קשים, בילדותך ובבגרותך, עבדת קשה כל חייך.
תמיד שמרת על הומור. הגעת להישגים מפליגים בתחומים רבים – רוח וגם חומר, ואני מאמין שאתה מרגיש שלם עם מהלך חייך, כפי שמומחה בתחום הביוגרפיה כנראה אמור להיות. מצאתי לנכון לשתף את הבאים כאן לכבדך בדרכך האחרונה, בטפח מאישיותך ומחייך המגוונים, ועוד לא הספקתי לספר על כישרונות הכתיבה, הציור והמשחק שלך, ושש או שבע השפות שידעת.

למרות חוכמתו הרבה, כישרונותיו במשחק, בספרות ובמוזיקה ושליטתו בשפות, היה צבי אדם צנוע. הוא היה “עבד-אלוהים” במובן הגבוה ביותר של המילה. בצנעה, מבלי שיוכר בארץ כמעט על ידי אף אחד מהאנתרופוסופים ‒ להוציא אלו שלמדו איתו ולמדו ממנו ‒ הוא עבד בשקדנות, בקפידה ובדייקנות מופתית, בדיוק כמו אביו הסנדלר. חייו לא היו קלים, לא בילדותו שהתרסקה בשנות מלחמת העולם השנייה,
ולא לאחר מכן. צבי אף פעם לא התלונן. תמיד נשא את הסבל כתשלום ראוי על ההתפתחות הרוחנית. “על כל הגבהה אנו משלמים בהנמכה”, הוא אמר, “זהו חוק קוסמי. כך גם אצל ההיררכיות הרוחניות הגבוהות”.

המחקר של צבי

הקונפליקט אמנם מתחסל, ואולי גם האדם האחר – אך יחד איתם גם האפשרות שלנו להתפתח דרך הכלת הקונפליקט בתוכנו

המחקר של צבי כלל ארבעה נושאים מרכזיים שאותם פיתח במהלך השנים באופן פורץ דרך (כמו עוד נושאים רבים אחרים): האני הנצחי; הרוע – מקורו ושליחותו; הקארמה והחיים החוזרים; הקשר ההדוק שלנו להיררכיות הרוחניות שבצלמן נבראנו. פריצת הדרך של צבי בהבנה העמוקה של חיי האדם בהתאם לתקופתנו, תקופת נפש-התודעה, ובהפיכת הייעוץ הביוגרפי לכלי רוחני עמוק, נבעה מהיכולת שלו
להפוך אנתרופוסופיה לביוגרפיה. להפוך את ידע העולם והאדם העצום ששטיינר הביא לעולם, להתבוננות ביוגרפית רוחנית מעמיקה על חיי היחיד והעמים. בשנה הראשונה העביר צבי סדנה שזכתה לשם: “הצו הקארמתי והגשמתו ההכרחית”. 2 למרות שרודולף שטיינר נתן ידע על הנושא ודיבר עליו מפורשות ביחסי קארמה חלק 2, מציאת הקשר בין הפצע – הסבל שלנו בגלגול הנוכחי – לבין המעשים הבלתי-מוסריים שלנו בגלגול הקודם, והפיכת הידע לפרקטיקה טיפולית עמוקה, למתודה סדורה שאיתה ניתן לעבוד עם עצמנו ועם אחרים – היו דבר שלא פגשנו קודם לכן. כמובן, לא ניתן לסכם את מחקריו הנרחבים של צבי במאמר קצר, ובכל זאת בחרתי להביא כמה עיקרים ממחקרו ומהחידושים שהביא לאנתרופוסופיה ולביוגרפיה.

ישות הקונפליקט

היחס של צבי לֽקונפליקט היה מהפכני. הוא התייחס לקונפליקט כאל ישות בפני עצמה, ואל האדם כאל ישות קונפליקטואלית בהגדרתה (רוח וחומר). לתפיסתו, הניסיון האהרימני לחסל את הקונפליקט על ידי חיסול האדם האחר, הוא שורש כל המלחמות. צבי עזר לנו להתייחס לקונפליקטים כאל מהויות ששדה הקרב שלהם צריך להיות בתוכנו, ולראות באדם האחר רק שליח מעולם הרוח – העולם אליו אנו מפתחים “אנטיפתיה” בעת לידתנו, על מנת להתגשם כבני אדם ארציים.
מהות הקונפליקט היא קיום בו-זמני של שתי ישויות או יותר, המנוגדות זו לזו. לו האחת תנצח ותשלוט – יהיה על האחרת למות. על האדם להסכים להכיל בתוכו את הקונפליקט ולא “להרוג” אותו; לא להשליך אותו החוצה על האחר, בהאשמות או על ידי הרג ממשי. הקונפליקט עליו אנו מצביעים הוא קונפליקט רוחני המתרחש בנפש האדם. למעשה, כאשר אנחנו שרויים בקונפליקט עם אדם אחר, פוסלים אותו, משמיצים ומגדפים אותו – אנחנו “מחסלים” אותו. הקונפליקט אמנם מתחסל, ואולי גם האדם האחר – אך יחד איתם גם האפשרות שלנו להתפתח דרך הכלת הקונפליקט בתוכנו.

ביוגרפיה קוסמית

אחד החידושים המרכזיים בעבודתו של צבי היה מציאת הקשר הקונקרטי בין ההתפתחות של הישויות הגבוהות (ההיררכיות)
של עולם הרוח, ובין חיי האדם. לדוגמה, כאשר אדם מגיע ל”הגבהה” רוחנית כלשהי, הוא משלם על כך ב”הנמכה”.
ההנמכה יכולה להיות מסוגים שונים – מכשירים בבית יכולים להתקלקל, המעמד שלו יכול להיפגע, ואפילו ייתכן שישלם בגופו, בכאב או במחלה. את המקבילה הקוסמית לכך לקח צבי מההתפתחות הפלנטרית. בפלנטה מוקדמת של האדמה, המכונה שמש-קדמונית, כאיזון לשהות מוגזמת של הארכי-מלאכים באור, נאלצו הישויות הגבוהות יותר, הכתרים, ליצור ממלכה נמוכה יותר, את ממלכת החיות. למיטב ידיעתי אף אחד לא עשה קישור ביוגרפי כזה לתהליכים קוסמיים עצומים, העומדים בתשתית הבריאה של מערכת השמש שלנו.
בנוגע לקשר בין האדם להתפתחות ההיררכיות הגבוהות, החיה צבי עבורנו את המאורעות הקוסמיים הכבירים, ובעקבות שטיינר, הפך אותם למצבי נפש. “מצב שבתאי-קדמון” הפך למטבע לשון למצב של אימה וחרדה, דיכאון וייאוש – אבל גם של אומץ. מצב “שמש-קדמונית” הפך למצב נפש של נינוחות, והרמוניה. ואילו מצב “ירח-קדמון” סימן מצב של תקופות מעבר, מצב המשבש את ההרמוניה של מצב “שמש-קדמונית”, אך מכוון להתפתחות.

ילדים “רעים” הופכים לבוגרים מוסריים

צבי הבחין בין מוסר אוטומטי (לוציפרי) למוסר מתוך האני. למשל, הוא טען שלא פעם אנשים בעלי ייעוד רוחני היו ילדים
“רעים”, “בלתי-מוסריים”, ולא “ילדים טובים ירושלים”. בתקופה שעד אמצע החיים (42-35) בני אדם עושים מעשים בלתי מוסריים, לרוב מבלי להבחין בזאת, על מנת לקדם את עצמם ולבנות את הכלים הדרושים להם. מאמצע החיים ועד המוות, אותם אנשים שיש להם ייעוד רוחני, יפסיקו להתנהג באופן בלתי מוסרי, יכאבו את הכאב של המעשים שלהם בעבר, וגם “ישלמו” עליהם בסבל. עם זאת, אמר צבי, המעשים האלו היו הכרחיים.
ידע מסוג זה הנו חשוב מאוד עבור היועץ הביוגרפי שעובד עם אנשים בעלי כמיהה רוחנית, אשר, דווקא מפאת המוסר העמוק של האני שלהם, מתייסרים על מעשיהם הבלתי-מוסריים בעבר כלפי אנשים אחרים וכלפי העולם. חשוב לציין שהמעשים הלא מוסריים אינם חולפים ללא גמול. מבחינה קארמתית כל מעשה חייב בגמול, כפי שצבי ייחס למשל למחלת הכליות שלו. ועם זאת צריך לזכור, שכאשר אדם עושה מעשים “רעים”, הוא רוכש כישורים שאחר כך ישמשו אותו בהתפתחותו ובנתינה שלו לעולם. האם זו קריאה למצב של אין דין ואין דיין? כמובן שלא! כמובן שהמוסריות הכרחית בחברתנו. כשהאני מתפתח, עולה המוסריות בצורה טבעית וחופשית. זו המוסריות העתידית, שלא נעשית מתוך חובה אלא מתוך אהבה.

סדנאות בארץ ובחו”ל

תדאגי להכיר את עצמך דרך הביוגרפיה שלך ודרך ידע העולם והאדם הקשורים אליה,  והעולם יבוא לאסוף את פרי עמלך. העולם ידאג לעצמו

לפני מספר שנים, בעידודה של טלי סלע, יועצת-ביוגרפית ותיקה, הצגתי בפני הפורום הבינלאומי של היועצים-הביוגרפים את תוכנית הלימוד של בית הספר “כחותם”, ובית הספר אושר באופן רשמי. בהדרגה, התחלתי להעביר בכנסים של היועצים ושל מנהלי ההכשרות בחו”ל, סדנאות המבוססות על החומרים של צבי. הסדנה הראשונה הייתה, כאמור, “הצו הקארמתי והגשמתו”, ולאחר מכן הסדנאות: “האדם והאדמה כישויות של קונפליקט”, “הקארמה והמוסר”, “האבולוציה מנקודת מבט של ההיררכיות הרוחניות והשתקפותה בביוגרפיה של האדם” ואחרות. ובמקביל, בארץ, התחלתי להעביר סדנאות מתקדמות, כגון: “הרצון והקורבן”, “הביוגרפיה בראי הפילוסופיה של החירות”, “מציאות ומאיה”, ועוד. הסדנאות עוררו עניין והתרגשות רבה ועד מהרה הגיעו הזמנות ממקומות שונים בעולם לשמוע את הידע החי הזה, על מנת ליישם אותו בעבודתם.
במסכת ברכות נאמר: “צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים”. צבי לא פעל כדי להפיץ את הידע שלו אל מחוץ לכותלי הסטודיו בו לימד אותנו, התלמידים הקרובים אליו. צבי ידע, כמובן, שאני לוקחת את תוכן הרצאותיו, מתמללת, מפתחת, מרחיבה ומפיצה אותו בארץ ובעולם, אך הוא אף פעם לא הוטרד ממה שיקרה לידע הזה ואיך הוא יגיע לעולם. הוא את שלו עשה. הוא חש זאת כצו אלוהי פנימי. תמיד הפנה אותי להסתכל בצו האלוהי הפנימי שלי, ולפעול לפיו, מבלי לעשות שיקולים ארציים כלשהם. “תדאגי להכיר את עצמך דרך הביוגרפיה שלך ודרך ידע העולם והאדם הקשורים אליה, והעולם יבוא לאסוף את פרי עמלך. העולם ידאג לעצמו”, זו הייתה תמיד תשובתו לשאלות ששאלתי אותו במשך השנים. הוא אף פעם לא דחף אותי לכיוון של הפצת המחקרים שלו.

הויתור האחרון

“אתה פוחד למות?” “לא, אני לא פוחד, אני כבר שם, לא קשור לגוף שלי, כמו המלאך.”

צבי היה בן 86 בפטירתו. למרות מצבו הגופני הירוד, הוא היה צלול כבדולח, ומשנה לשנה נעשו מחקריו הרוחניים מעמיקים יותר, וקשים יותר להבנה. למרות מצבו הפיזי, אנחנו, תלמידיו, לא צפינו את מותו הפתאומי. כרגיל, הוא היה בעיצומה של בניית הסדנה הבאה שהכין עבורנו ועבור העולם.
בשיחה האחרונה שלנו, כמה ימים לפני הסדנה המיועדת, שאלתי אותו כדרכי מה הנושא הפעם. הוא ענה לי שהוא הבין משהו חשוב על האני ועל המלאכים, ועל כך שבניגוד לבני האדם, הגופים של המלאכים אינם נמצאים במרחב אחד עם האני שלהם. ידעתי על מה הוא מדבר, גם אני קראתי את החומר לא מעט פעמים, אבל לא ההבנה שלי כהבנה שלו. כששאלה מסוימת על מה ששטיינר כתב אחזה בצבי, הוא לא הרפה ממנה עד שהבין את דבריו של שטיינר לעומקי עומקים, ודלה מהם דברים חדשים להבנת היקום והאדם. לאף סוגיה לא היה שום סיכוי אל מול העיקשות, ההתמדה והנחרצות איתן הוא ניגש אליה. צבי אף פעם לא התייחס אל דברי שטיינר כפשוטם. בדומה לחז”ל, שחקרו ודרשו בתורה, הוא תמיד חקר ודרש בהם וכל הזמן מצא חידושים והשראה. (כשהתחלתי לכתוב ספרים על פי הסדנאות שלו, הפכו כל שעתיים מרוכזות כאלו לפרק בספר. עשר שנים של חקירה הפכו לעשרה ספרים, שאת חלקם אנחנו לומדים במסגרת ההכשרה שלנו בבית הספר “כחותם”). באותה השיחה שאלתי אותו באופן ישיר כדרכינו: “אתה פוחד למות?” והוא ענה לי – “לא, אני לא פוחד, אני כבר
שם, לא קשור לגוף שלי, כמו המלאך”. צבי תמיד ידע להפוך אנתרופוסופיה לביוגרפיה. ועדיין, “לא נפל אצלי האסימון”. חיכיתי מאוד ליום חמישי, יום הסדנאות הקבוע שלנו מזה עשר שנים. רציתי לשמוע את גולת הכותרת של המחקר שלו על האני.
צבי נהג לכתוב את השיעורים בכתב ידו, בעברית מתובלת בצרפתית, שפת האם שלו, באנגלית, ובגרמנית ‒ אותה בחר ללמוד בבית הספר התיכון בבלגיה, לכאורה, ללא שום סיבה נראית לעין, כשכל חבריו בחרו במקצועות אחרים. צבי ראה בזה את יד הגורל המכוונת, על מנת שיוכל, בבוא היום, לקרוא את כתבי שטיינר בשפת המקור. צבי כתב את הסדנאות שלו בדפדפת פשוטה, שכמו סמלה את הענווה שלו, את חוסר החשיבות העצמית שאפיין אותו, ואת הפשטות שבה חי את חייו.
באותו השבוע חלמתי חלום: בחלומי צבי מגיע לביתי, להעביר לי שיעור חשוב, מין סיכום של הידע. הבית היה מבולגן, בעיקר מחומרי אומנות. בשקט, מבלי שיגיד לי דבר, ניגש צבי לסדר, כדי שנוכל לעבוד ללא הסחות דעת. בשלב מסוים הוא הוציא לחמנייה קטנה, חומה,
מקמח מלא. אוכל מאוד בסיסי, המשמש גם כמנחה. אני רצתי למטבח כדי למצוא לו ממרח, להוסיף ללחמנייה קצת טעם, אבל גם במטבח היה בלגן ולא מצאתי שום ממרח מתאים. בינתיים התבזבז המון זמן יקר. רק לאחר כמה ימים הבנתי שהחלום אומר שצבי בא לסכם
את הידע שהעביר לי במשך שנים, ושאסור לי לבזבז זמן על הסחות דעת. ועדיין – הדחקתי את המסר.
לפני השיחה האחרונה בינינו, התקשרתי אליו מספר פעמים. הפעם לא להיתמך – אלא לתמוך. צבי לא ענה. התקשרתי לאביב, הנכד שלו, ושאלתי אותו אם מצבו של צבי תקין, הוא ענה לי שכן, והציע לי את הטריק של המשפחה, לצלצל פעמיים, לסגור, ואז לצלצל שוב. באמת עשיתי את זה, ואז הוא ענה, ואמר: “ידעתי שזו את שהתקשרה כל השבועיים האלו, אבל לא היה לי כוח, ולא היה לי מה לתת לך.” רציתי
להגיד לו שהפעם התקשרתי לתמוך. ובאמת תמכתי. ושמחתי שתמכתי. שיחה זו הייתה שיחתנו האחרונה.
ועכשיו, הוא הלך. הסדנה האחרונה, שהייתה אמורה להיות ביום חמישי, “הועברה” בבית הקברות, בלוויה שלו. לוויה צנועה, פשוטה, אך בתחושה של רוממות רוח – כפי שהאיש חי את חייו.
עם פטירתו של צבי, העסיקה אותי השאלה: מדוע הוא נפטר יומיים קודם לסדנה אותה הכין בעמל רב במשך חודשיים תמימים? למה לא העביר את הסדנה ורק אחר כך נפטר? תוך ימים ספורים התבהרה לי חלק מהתשובה. צבי אף פעם לא העדיף את האסתטי על האתי, את היפה על האמיתי. וכך גם במותו, הוא לא “סגר” באופן אסתטי את מעגל חייו. תשובה זו הייתה תשובה חלקית, ולאחריה הגיעה תובנה
עמוקה יותר. במהלך שנות היכרותי איתו, ובמיוחד בעשר השנים האחרונות, השתדל צבי להרפות אחיזה מכל דבר פיזי ונפשי, כהכנה לעולם הרוח. הוא עשה זאת בהצלחה מרובה. האחיזה האחרונה שלו בעולם הזה, הדבר עבורו הוא חי בעשר השנים האחרונות, כשמצב בריאותו הולך ומידרדר – היו הסדנאות אותן העביר. הסתלקותו יומיים לפני מועד הסדנה הייתה הוויתור האחרון. צבי הרפה מכל מה שיכול היה להגשים עוד בעולם הזה, כולל מעבודת חייו, הסדנאות הרוחניות. וכך הוא הלך, תמים לפני אלוהיו.

תלמידים מספרים על צבי

מיכל הולר:

פגשתי את צבי ‒ חוקר מדע הרוח ‒ לפני שבע שנים, וזכיתי להיות תלמידה שלו מאז. בשיעורים שלו היו מטריצות, וקטורים, זוויות, פונקציות, תרשימי זרימה של העברת נתונים ועוד. כל תכונה או אירוע קיבלו אות באנגלית, וההיררכיות קיבלו, בנוסף, גם שני אינדקסים, כיאה לאיברים במטריצה. לכאורה, הכול ברור, הרי הקארמה שלי דאגה לי שאבין את השפה, בכך שלמדתי מתמטיקה ופיזיקה. אך היה
מעטה מאוד מטעה. אלה לא היו לימודים מדעיים גרידא ולא היו המשך להכנה שעברתי. כמו בתהליך התקדשות, ירדו הלימודים לתוך עמקי נשמתי עוד ועוד. התרגילים שצבי נתן בסדנאות שלו (כך הוא כינה אותן) היו “בעיות” בעלות אינסוף פתרונות. בכל פעם שאני מתרגלת, מתגלה “פתרון” נוסף וחדש שמעולם לא היה קודם בתודעה שלי. צבי שיתף את אירועי חייו האינטימיים ביותר, כאילו מדובר בחומר לימוד, ושם, במקומות האלה, גיליתי כמה שאנו דומים, ממש אחים, למרות הביוגרפיות המאוד שונות שלנו.
בשיעור הראשון השנה, שהיה גם לפני-האחרון, נתן לי צבי מפתח לתחושת הנצחיות של האני. זוהי תחושה שנמצאת בעומק הלב
ואיננה משהו מופשט כמו המושג “נצח”. הנה המפתח: מתי אנו מרגישים את הנצח? למשל, כשאנו נתקלים בבעיה קיומית בלתי פתירה וחשים שהיא לעולם לא תיפתר או כאשר אנו מבינים וחווים חטא שביצענו כלפי האחר, ומרגישים שלעולם לא יסולח לנו (קמלוקה בחיים). הנה, דווקא שם, במקומות הקשים ביותר ‒ שם אנו חווים את הנצחיות.
אני יודעת שאפגוש במורה שלי שוב, בעולמות הרוח ובגלגולים הבאים, באהבה. ויחד עם זאת, בוכה את לכתו ומתגעגעת.

ורד זווילי:

יום חמישי. יורדת במדרגות ברחוב מוריה בחיפה. עוד מדרגה ועוד מדרגה, עד הכניסה לבית שמרגיש עבורי כל פעם מחדש כמו מרתף התודעה, מקדש שבו שמור ידע האדם, וניתן לכל מי שאמיץ מספיק לבוא, לשמוע, לחקור ולדעת. חברי הקבוצה נכנסים אחד אחד, מתארגנים במקומם הקבוע כמעט, פעם על הכיסאות הירוקים ולאחרונה בסלון החביב והמזמין שארגן הנכד של צבי שמארח אותנו. יושבים ומחכים.יושבים ומחכים ביראת כבוד למורה שלנו. יושבים ומחכים להשפעתו עלינו למחשבה טהורה, לתודעה גבוהה, מעלה-מעלה אל הנשגב. בין שיעור לשיעור הקדיש צבי את כל זמנו, ימיו ולילותיו, להכנת הסדנה הצפויה. לעיתים, ביום הסדנה, התגלה לו פרט חשוב שהפך את כל עבודתו על פיה, והוא ‒ בחריצות אין קץ ובנאמנות חסרת מורא לחקר הרוח – בנה את הסדנה מראשיתה, בהתאם לאמת שהתגלתה. צבי שיתף אותנו בפירות מחקרו, שאל אותנו שאלות ביוגרפיות כדי שנדייק ביחד את התובנות, סיפר על עצמו בפתיחות,
בכנות, הגיש לנו את אירועי חייו, את רגשותיו, את לבטיו, את ספקותיו, הקריב את אישיותו על מזבח האבולוציה האנושית הרוחנית, ולא חשש לרגע למעמדו בעינינו או בעיני העולם. הוא ידע מי הוא, ושום דבר ואף אחד לא יכול היה לערער על כך בשום צורה ואופן. אדם בעל הכרה עצמית בהירה, מוארת באור הרוח. אדם שהוא והאני הגבוה שלו חד הם, והוא קורן את עצמו בנדיבות אל כל סביבתו, הרבה מעבר לחדר, מעבר לנו, מעבר לארצות, ימים ויבשות, אל מרחבי תבל. בשיעור הרגשתי איך עולה מדרגת התודעה לגבהים שלא ידעתי במקומות אחרים. ההתמסרות המשותפת של חברי הקבוצה, המחויבות להשקיט במידת היכולת האנושית הסחות דעת אסטרליות, לשאת את גבהי התודעה ולהימנע מבריחה אל האתרי, להתגבר על הקושי כשהמוח הפיזי לא מצליח להבין לפעמים, פשוט לא מצליח. לתת את מבטחנו
ברוח ולדעת שמה שלא מובן עכשיו עוד יתבהר בימים אחרים, ושאנחנו כנראה לא בדרגה הרוחנית המספיקה עדיין לחומרים מסוימים. לא נאמרו בחדר מילים מיותרות. גם אם נזרקה לאוויר מילת סרק, צבי תמיד ראה בסיטואציה את מהותה העמוקה. שום דבר לא היה לשווא. הארצי תמיד משקף את הרוחני, ואצלו זו הייתה לא רק תפיסת עולם אלא דרך חיים, זו הייתה הפריזמה דרכה הוא התבונן בעולם וחי את חייו. המון דברים למדתי ממנו, אך היום נוכחת יותר מכול ההבנה שהוא עבורי ההשראה להתייחס אל אירועי חיי כאל חומרי מעבדה לחקירה ולהתפתחות רוחנית חסרת פשרות. ממנו שופע אליי הייחול לפתח אי-הזדהות עם כל מה שמהווה את אישיותי, ולהתקרב בקול דממה דקה אל דביר ישותי. זכיתי לנכוח בקרבת אדם יפה עד מאוד בשוויון בין פיו ולבו, זכיתי לשאת מבטי מעלה אל אדם הרוח. על כך אני אסירת תודה לעולם הרוח ולמורתי אורנה שהובילה אותי אל אדם ייחודי זה.

“כעת אנו הולכים לדרכנו, האחד לכאן, השני לשם, אך אור הרוח לו אנו שואפים, ואותו אנו מחפשים בחשכה שלנו, יאפשר לנו להיות ביחד ללא קשר למקום שבו אנו נמצאים או למרחק שלנו זה מזה במרחב. מי ייתן והנפשות הנוכחות כאן תרגשנה את האחווה הזאת, כאשר הן תהרהרנה שוב במה שהן שמעו, או כאשר תחיינה שוב ושוב את האהבה ההדדית שנראתה כאן. היינו יחד באופן פיזי, אך לא תמיד יהא זה כך. אנו נמצאים ביחד באופן על-חושי. אם כן, הבה ונלמד להיות יחד באופן על-חושי, כך שנוכל להיות עדים מהימנים לקיום העל-חושי,
העולם העל-חושי!”

שמואל בן איש:

על צבי שמעתי זמן מה לפני שהכרתי אותו, אורנה נהגה להביא לשיעורי הביוגרפיה תרגילים שצבי לימד אותה והייתה אומרת “זה מהמפגש עם צבי”. התרגילים היו פשוטים ועם זאת כה עמוקים שהבנתי שאני רוצה לפגוש וללמוד אצל האדם הזה שנקרא צבי. כשהגעתי לשיעור הראשון לא ידעתי למה לצפות ‒ את האנתרופוסופיה אהבתי, את האנתרופוסופים שפגשתי בדרך קצת פחות, תמיד היו נראים לי מרוחקים מדי, מין היכלי חוכמה שדבר לא נוגע בהם. צבי הראה לי עולם אחר, מצד אחד טעון בידע ובחוכמה אין סופיים, ומצד שני עובד עם הרגש ככלי המחקר העיקרי. צבי לא היה מוכן לוותר לנו ודרש עבודה פנימית נמרצת, לפעמים עד כדי מבוכה, כאשר ענינו תשובות לא כנות. ניסיתי להבין מה כל כך משך אותי להתייצב לשיעור (‘סדנה’ הוא נהג לקרוא לזה) פעם בשלושה שבועות. מעבר לידע ומעבר להבנה הפנימית, זו הייתה היכולת של צבי לגרום לנו, תלמידיו, “לגרד את המוח עם כפית מבפנים”, לאמץ את המוח ולמתוח אותו כמו שריר אין סופי. במהלך השנים צבי ביקש לרווח בין המפגשים, כי הוא לא הספיק להכין את הסדנה הבאה, אותה היה מקריא מחוברת ירוקה משורבטת בכתב ידו, והיה מעלעל בה הלוך וחזור. נראה היה שכבר קשה לו המאמץ הפיזי, אך החדות והחריפות שלו ליוו אותו עד יומו האחרון. הבנתי שזכיתי לפגוש מורה רוחני שהאמת והאנתרופוסופיה הן נר לרגליו. כששמעתי על פטירתו, צחקתי בלבי שמכל האנשים שעברו את הסף, הוא יהיה הכי פחות מופתע. תודה, צבי, על הידע, תודה על החוויה.

יעל ערמוני:

צבי יקר, אני רוצה לכתוב לך דברי פרידה, למרות שפיזית פגשתי אותך רק פעמיים, אך לנוכחותך בעולם ולמחקר הרוחני שלך הייתה השפעה מכרעת על חיי ועל האפשרות שלי לפגוש ולהגשים את ייעודי הרוחני. לפני 10 שנים הגעתי ללימודי הייעוץ הביוגרפי, אצל אורנה
מורתי, תלמידתך וממשיכת דרכך. שמך הוזכר כבר בשיעור הראשון, ומאז ועד היום בכל שיעור כמעט. דמותך הצטיירה לי כשל נביא או מתקדש מימים קדומים, החי בצנעה ומקדיש את כל ימיו ולילותיו לעבודת אלוהים, מביא את דברי הנבואה שלו בדבקות ובמסירות, לקומץ מאמינים שמוכן לשמוע. אני זוכרת את המפגש הראשון שלי בשנה א’ עם הנושא של “הצו הקארמתי והגשמתו” ‒ אחד הנושאים הגדולים
והחשובים ביותר שפיתחת במחקר הרוחני שלך על-פי החומרים של שטיינר. זה היה מפגש מטלטל עבורי. הייתי אז אישה צעירה, בת 35, שבאה מתפיסת עולם שונה לגמרי, והמפגש עם “הצו הקארמתי” דרש מפגש נוקב עם שאלת הרוע, הרוע שלי, עם שאלת החיים החוזרים והקארמה, עם עולם הרוח. הרגשתי כי כל עולמי עובר טלטלה, היה בי חלק שרצה לקום ולברוח, וחלק אחר, לא מודע לגמרי, “האני גבוה” שלי, ידע שזהו מפגש גורלי עם ידע משנה חיים, שזהו מזון חיוני עבורי. נשארתי. מאז עברו שנים רבות, זכיתי ללמוד את החומרים שלך שוב ושוב, בשיעורים עם אורנה, דרך ספרי העבודה של בית ספרנו, בשמיעת ההקלטות של כל שיעור שלך. כיום, כמורה בבית הספר “כחותם”, יש לי הזכות הגדולה אף להשתתף בפיתוח של ידע זה ואפילו להעביר אותו וללמד אחרים. כאשר קיבלתי את הידיעה על מותך, הרגש הראשון שעלה בי היה של חרדה. מה יקרה עכשיו? למחרת נסעתי להלוויה, החרדה התחלפה ברגשות חדשים, האווירה והדברים שנישאו בה על ידי אורנה ושני בניך מילאו אותי בתחושה של חגיגיות ויראת קודש. נזכרתי באמירה כי כאשר אנו בוכים בעולם הארצי על אדם שמת והסתלק מן העולם, בעולם הרוח חוגגים את לידתו. הבנתי שאינך מת, שחצית סף, שעלית שלב, ויחד איתך כולנו, כל מי ששייך לאימפולס הזה נדרש לנוע אל השלב הבא. התמלאתי התרגשות ותחושת אחריות. צבי יקר, אני רוצה להודות לך על ההתמסרות שלך, על דרך החשיבה החיה והמקורית כל-כך, שדרכה החיית עבורנו את החומרים של שטיינר, על ההשראה שנתת ועל ההקרבה העצומה שלך. זרעת זרעים בעולם, ובזכות אורנה, שדואגת כבר שנים להפיץ אותם, לטפחם ולגדלם, הם נובטים וגדלים כאן בארץ ובמקומות רבים בעולם. עכשיו, כאשר אתה ממשיך את המסע שלך מעבר לסף, בעולם הרוח, אני רוצה להבטיח לך שכאן, בעולם הארצי, אני וכמוני עוד רבים אחרים, מחויבים להמשיך וללכת בדרך.

מילים אחרונות (בעולם הארצי) ממני לצבי:

צבי יקר, עולם הרוח ואנחנו, בעולם הארצי, יודעים עד כמה אנו חבים לך את הדרך הרוחנית ואת מחקרך העצום לתוך נבכי הביוגרפיה. להפוך אנתרופוסופיה לביוגרפיה מעשית, מתודית, שאפשר לעבוד איתה ולהתקדם בהתפתחות הרוחנית ‒ את זה ועוד הרבה נתת לנו. חוסר המורא, ההשראה העצומה והעוצמה שלך להתעסק בנושא החשוב מכל בתקופה זו, בנושא הרוע ‒ לא בחוץ, אלא בנו בתוכנו, נתן לבית הספר שלנו את האימפולס החשוב כל כך, אותו אני מעבירה כעת בכל העולם. אין ייעוץ ביוגרפי כמו זה שלך. ואנשים חשים בכך. בהונגריה, בספרד, בהולנד, בארצות הברית ובקנדה, בברזיל ובהודו, וכפי הנראה בעוד מקומות בעתיד ‒ המסר שלך עובר. אנשים צמאים לידע חי, לידע האמת. “זה לא שלי”, תמיד הצטנעת כשאמרו לך שהסדנה שהעברת מאירת עיניים ולב, “זה הכול שטיינר”. זה לא מדויק, צבי, זה לא הכול היה שטיינר. גם אתה פורץ דרך חדשה, המתאימה לזמן ולמקום בו אנו חיים. ואני הקטנה, זכיתי. זכיתי להיות יד ימינך. להיות זו שלוקחת את מה שנתת, מנגישה אותו, ומעבירה אותו הלאה. ויש כבר הרבה מורים, יועצים ותלמידים שהם בעצם בנותיך ובניך, ממשיכיך. לא לשווא היו חייך. אתה כוכב זוהר בשמים ובארץ. העבודה שלך מרטיטה יקומים. החשיבות של מה שהבאת להתפתחות העולם והאדם, לא תסולא בפז. אין מילים לתאר את אסירות התודה שאנו חשים כלפיך על מה שהשארת אחריך. יותר מכול – היית אדם, נציג-האדם. החריצות, ההתמדה, העיקשות, החוכמה והרוחניות – היכולת לעמוד בסבל קשה, פיזי ונפשי, ולא להתלונן, ולא לחשוב –
למה דווקא אני? אף פעם לא להאשים את האחרים. להיות מוכן לשלם על ההגבהה בהנמכה, על ההשראה בסבל. זה אתה. סמל ההקרבה הנעלה. ובאופן אישי, צבי שלי – ברית עולם, ברית ברוח נכרתה בינינו לנצח. תמיד הצבת מולי מראה של האני הגבוה שלי
ושל הייעוד שלי, גם ברגעים הקשים ביותר. אני יודעת שלא עזבת באמת. אתה חי בעולם הרוח. אתה חי בתוכנו. אתה המורה שלנו. נוח על משכבך בשלום, ולאחר מסע ומנוחה בעולם הרוח, חזור לכאן. האדמה תזדקק לך יותר מתמיד. באהבה. אורנה.