קטגוריה: מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית

מהי קהילה? קהילה היא קבוצת אנשים שמתכנסת כדאי לשמוע את קול-יה. את קולו של הבורא, שמתגלה בקשר בין שני אנשים או יותר.

לפעמים אני שומעת מאנשים – "אני לא רוחני/ת מספיק כמו האחרים. להם יש יותר סיכוי. אין לי את האנרגיה, הרצון, הכוחות והשאיפות שיש להם."

כשאנחנו בתוך העבודה הרוחנית, אנחנו חווים נפילות שמפתיעות אותנו. כשאנחנו מגלים אותן, בדרך כלל בעזרת היועץ הביוגרפי שלנו או הקבוצה, אנחנו נכנסים לייאוש: מה? לא התקדמתי בכלל?

מדע הרוח האנתרופוסופי מספר, שרוחות הרצון פינו את עצמן מעצמן על מנת לתת לחומר ההיולי, הראשוני, להיווצר מתוכן ובתוכן. מעשה ההקרבה שלהן קרה על המצב הפלנטרי-תודעתי הקדום של מערכת השמש שלנו.

אדם הולך בתוך הדעת. מה פירוש? רוצה להבין הכל מתוך השכל. ואם לא מבין – מפקפק. הקריאה היא ללכת באמונה מעל לדעת.

ישנם שני קצוות של סוגי אנשים. שטיינר מכנה זאת: 1. המחבקים את הקיום. 2. בני בלי בית. המחבקים את העולם מרגישים בו בנוח. הוא המקום הטבעי להם, ושם הם רוצים לגדול ולהתפתח.

מה ההבדל בין פילוסופיה לאמונה? או בין פילוסופים למאמינים? הפילוסופים יודעים לשאול את השאלות אותן המאמינים יכולים להבין; גם הם שואלים את אותן שאלות. לעומת זאת, למאמינים יש תשובות אותן הפילוסופים לא יכולים להבין. 

אדם הולך בדרך הרוחנית מזה זמן רב, שנים רבות. ובכל זאת תמיד נופל, ונופל ברוחו, ואף נכנס לדכאון. אז הוא חושב – אלוהים לא אוהב אותי, משהו לא בסדר אתי. למרות שאני פועל בעולם לטובת אלוהים ואנשים, נשכחתי.

לפעמים אנחנו עובדים במשך תקופה ארוכה על עצמנו, ועל הפגמים שלנו. אנו חשים שאנחנו מוותרים על הרצון העצמי שלנו, ומוכנים להתמסר ולהיכנע לרצון האלוהי – ובכל זאת לא מרגישים תזוזה משמעותית.

אדם מתרגל שיעורי פלדנקרייז בהקפדה, מידי יום. כל פעם שהוא מגיע לגבול חדש, לחיסרון – במקום להגיב בתגובה השגרתית, להתייאש מעצמו – הוא שמח. מתמיה: למה הוא שמח, למה המכשול לא מרפה את ידיו?

בתהליך העבודה הרוחנית, עבודת הבירור, מתגלות לנו תכונות בלתי נעימות שלא ידענו שהן קיימות בנו כלל! אנחנו מופתעות/ים, מתוסכלות/ים ולפעמים גם כועסות/ים.

לפי כל הנבואות, לפני הגאולה הסופית של האנושות, תתרחש מלחמה גדולה, המכונה מלחמת גוג ומגוג, או האפוקליפסה. על זה אין עוררין בקרב הרואים הרוחניים והנביאים.

על מה נצטער ברגע האחרון? בשלב מסוים בביוגרפיה שלנו, התעוררנו לישותנו הרוחנית. בחוכמת הקבלה מכונה ההתעוררות הזו בשם: התעוררות הנקודה שבלב. מאותו הזמן השתנו חיינו וצרכינו.

שער הדמעות – "אמר ר' אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש, ננעלו שערי תפילה, ואעפ"י ששערי התפילה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו". מהו שער הדמעות? האם תפילתנו תתקבל גם ביום הכיפורים?

"על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע"  מתוך התפילה ליום הכיפורים. נוכל לשאול: וכי יש חטא שאינו נובע מיצר הרע?

"קָרוֹב יְהוָה לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת." (תהילים קמה יח) מה הכוונה במילה באמת? האם יש מי שקורא ל-ה' בשקר?

מקומה של הנשמה שלנו הוא לא העולם הזה. העולם שלנו הוא עולם החושים הארציים. אלו הם איברי התפיסה שיש בראשות כל אחד מאתנו; המציאות של הנשמה היא בעולמות הרוח.

מהי תבואת הארץ? מפרש בעל הסולם שתבואת הארץ זו תבואת הארציות, הרצון הארצי לקבל לעצמי, התשוקות, התאוותנות וכל הרצונות הגדולים.

חג האסיף: "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן". מהי תבואת הארץ? מה פירוש איסופה?

מהי סוכה "שחמתה מרובה מצלתה" ומדוע היא פסולה? בסוכה כשרה, אסור שאור השמש יהיה רב מן הצל. אור השמש הוא אור הבורא, שאסור לנו לקבל אותו לתוך "הרצון לקבל לעצמנו".

בני ישראל מצווים לשמוח בחגם. יחד עם זאת, נאמרת המילה אך – רק, המעידה על מיעוט. כלומר, השמחה לא יכולה להיות גדולה, שלמה. מדוע מצווה משה על בני ישראל לשמוח, אבל לא בשלמות? 

האם תמיד היה זמן? האם תמיד יהיה זמן? אם לא, מתי נולד הזמן? הקבלה והאנתרופוסופיה מלמדות אותנו שלא תמיד היה הזמן. הזמן גם הוא נברא. כמו כן, בעתיד הוא יתבטל, והנצח יחזור.

כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.

מה ההבדל בין הנחש, המכונה באנתרופוסופיה בשם לוציפר, לבין אדם וחווה בגן העדן? לוציפר, המלאך שנפל, מודע לאורות התודעה הטמונים בעץ הדעת טוב ורע, ומשדל את חוה למשוך אותם עבורו ועבורה. 

בספר הזוהר כתוב, שה' הסתכל בתורה ולפי הכתוב בה ברא את העולם. מה המשמעות של אמירה זו? כמובן שהקדוש ברוך הוא, הוא לא מין סבא עם זקן ארוך ולבן, שמעלעל בספר התורה ובורא עולמות.

המושג הגשמה עצמית רווח מאוד במאות ה-20,21. מי מאיתנו לא רוצה להגשים את עצמו? את השאיפות שלו, את האופן שבו הוא מאמין שהוא יבוא לידי ביטוי בעולם, ושהכישרונות שלו יתממשו?

בפרשת השבוע, פרשת וירא, אנו קוראים על ההבטחה של הבורא לאברהם ולשרה על לידת הבן, יצחק. על מנת להדגיש את הנס שנעשה להם כתוב: "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים." מה פירוש "באים בימים"? מה המשמעות עבורנו?

אומר לנו בעל הסולם, שבמחשבת הבריאה הכל היה שלם, נצחי. אם כך, מדוע אנחנו חווים שהעולם פגום? מדוע אנחנו חווים סבל? 

למה אנחנו יכולים לקרוא מציאות? מציאות קיימת כאשר המשיג והמושג באים בעת ובעונה אחת. למשל, לתודעה שלנו אין מציאות של צלילים שנמצאים מתחת לטווח השמיעה שלנו;

קשה לנו לתפוס, שכל המציאות כולה, כל היש (הפוך מ'אין' – שהוא האינסוף) – לא רק שנוצרה בעבור האדם, אלא גם כלולה בתוכו. כיצד זה ייתכן?

כל אחד מאתנו רוצה למשוך את אור האלוקות לתוכו. ביהדות זה מכונה: נוכחות השכינה. מה התנאי לזה? על מנת למלא כלי, הכלי צריך להיות קודם כל ריק.

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ." ומאז הוא לא עזב את עולמו שברא. הבורא ממשיך ומקיים תדיר את בריאתו; מזרים אור חיים ותודעה לכל העולמות.

העידן החדש מאוד 'דמוקרטי' כאשר מדובר בהגדרה עצמית. בעיקר, יש נטייה לאפשר חירות בהגדרה העצמית, במובן 'איש הישר בעיניו יגדיר' את עצמו מתוך עצמו. ולכל אחד יש את האמת שלו. וזאת בשם החירות. 

מדוע נדמה לנו שאנחנו לא מתקדמים בעבודה הרוחנית ולעיתים אפילו הולכים לאחור?